התעוררות תשובה חלק ד שצ

או קטניות לא חיישינן שפירשו חוץ לפרי מתוכו לחוץ (ואפי' לגרעין לא חיישינן אולי אין דרכו בפנים לילך במקום סתום) אבל הנמצאים בקמח ומלח בגלוי במקום מרווח ומנענעין קרוב לוודאי שפירשו אבל תוך פרי שלא ראינו שנענעו אין מחזיקין איסור ועיין ש"ך סקכ"ז. ש"ך סק"ב והמחמיר תבא עליו ברכה. נ"ל דרך הטוב ומתוקן הוא כך ישהו י"ב חודש ואח"כ יבררו כל אחד ואחד מהנקובים וישליכם (ממילא יראה אם אין ביניהם ועליהם תולע ואולי זה נועם המנהג שבוררין אותן) ויתנם לצונן ואח"כ לרותחין והטעם לפ"ז אע"פ ששהו י"ב חודש מ"מ הנקובין שהתליעו בתלוש אנו נקטינן לחומרא דלמא פירשו וחזרו כדלעיל בהג"ה ס"ד ובש"ך סקי"ג א"כ אותו טעם עצמו שלא מהני צונן ורותחין בתוך י"ב חודש שייך בזה שמא לא יעלו כל המנוקבין והמתולעין בצונן ורותחין לא מהני אם כבר נאסר במחובר וה"ה אם כבר פירש בתלוש ונאסר ושמא לא יעלה הכל בצונן (חוץ לר"ן מועיל דסבר דהתליעו במחובר אינן צפין למעלה משא"כ בתלוש ונראה דטעמו דהתליע בתלוש על הרוב בא מחמת יובש ועיפוש הפרי ועי"ז נעשה קל ויבש וצופה למעלה משא"כ במחובר דבא בתוך האילן ממקום אחר ועודנו הפרי באבו ובתקפו וכיון שמתולעין ומבררין אותן טוב שיהי' אחר י"ב חודש כי ברירה המהני תוך י"ב חודש הוא טרחא גדולה ובזה לא סמכינן על נשים ולהר"ן תוך י"ב חודש לא יעלה המנוקבים מ"מ הרי מבררין אותן בידים כדאי' לקמן בטו"ז סקי"ד אבל עתה שכבר שהו ואינו אלא לחומרא שמא לא יצופו למעלה בצוננים וישארו מעט ואותן פירש כבר התולעת והוא ג"כ לא מוסכם כ"כ מכל הפוסקין רק אנו נקטינן להחמיר בזה יש לסמוך על השיטה שהובא בטו"ז סקי"ד. טו"ז סקי"ב ונמצא דהוה ס"ס ובס"ס מותר. תמוה לי שלא חש הרב כאן שמא יפרוש ויאכל גוף האיסור בעין כמו שחש לקמן ססקי"ז והכא יש חשש טפי לזה בשעת אכילה ושם בשעת לישה ועריכה לא הוי רק חשש שיפרשו. ש"ך סקכ"ו דלא חיישינן שמא יפרשו בשעת הבישול. ובפה"מ אי' וז"ל וכ"כ הרמב"ן ז"ל ונתן טעם לדבר אע"פ שמצוי שיפרשו בשעת הבישול אם נמוח בטל בששים ואם הוא בעין זורקו עכ"ד משמע דחיישינן שיפרשו בבישול רק תלינן בנימוחו ואנן נקטינן כהראב"ד דלא תלינן בנמוחו בין תוך י"ב חודש בין בשול אחר י"ב חודש כדאי' מפורש בר"ן. שם סק"ל משמע דאף בפירות הקטנים יש ס'. ולי השפל נראה דהכא הוה ספק ספיקא ומשום זה מותר לאכול התבשיל ואם נמצא אחד או ב' ג"כ שרי דאימור דאמרינן מצד ס"ס שאין בו יותר רק הרי משליך אותן הנמצאין והטעם שיוצא מהם נגדם הוה ס' בתבשיל אבל בת"ה מיירי באותו פרי עצמו רצה גדול אחד לומר היוצא טעם מהתולע האוסר הוה מועט מס' כנגד הפרי וע"ז סמך רמ"א להחמיר באותו פרי וצריך לשער באותו פרי לעצמו בלבד נגד כל התולעת בפת אם משער לבטל תולע עצמו שנמחה בו הכלל אם אנו דנין על המאכל עצמו במאכל שאיני מוחזק בתולעים יותר משום ספק ספיקא אבל אם נמצא בפרי עצמו תולעת על זה יש לדון בטעם התולעת ובזה מיירי כל הענין. שם וצריך ס' נגד כל הפרי. לפענ"ד אפי' לא נתבשל הפרי כיון שהתולעת נכבש בו ונאסור כל הפרי משום כבוש כמבושל אבל כל זמן שהתולעת חי נ"ל שאינו אוסר מצד כבוש כמו דג טמא חי ששרה במים מעת לעת שאינו אוסר המים [יעויין בראש ע"ז לענין זבוב שנפל בתוך משקה ומה שפלפלו רבותינו האחרונים בזה לפ"ז מותר לטול התולע כשהוא חי מהפרי ולא כל הפרי ובפרי בלי ליחת לא שייך בו כבוש אפי' התולע מת מותר לזרקו ולאכול הפרי דהיינו אם הפרי היתה מתחלה בטבעה יבישה אבל אם נתיבשה ע"י אורך הזמן יש לחוש שכבר מת התולע בעוד הפרי היתה לחה ויש לה דין כבוש [וממקום למקום לא מחזקינן איסורא אבל מזמן לזמן היינו שנמצא בו האיסור ואנו מסופקין אם עכשיו נפל או מקודם מחזקינן איסור למפרע כמבואר הדבר בכל הפוסקים] ובפרט באותן פירות שיש הרבה ליחות בהם וכשפותחין אותה נוזל הליחות כמו ששכיח בגודגדניות שנקרא (קירשען) שיש בו דין כבוש. ש"ך סק"א די"א אף פירשו שרי וצ"ע. וי"ל דיין וחומץ מגידולי קרקע הן באין ואסור משום שרץ השורץ כדמחלק הראבי"ה גופי' בין פירות לגבינה. משבצות סקי"א משא"כ בתלוש דהוה ס"ס גמור שמא אין בו תולעים ואם יש שמא לא פירשו. והנה בכל דבר שיש ספק אם התליע בתלוש יש ס"ס זו אבל דבר שדרכו להתליע הווי כוודאי התליע אין לצרף לספק ספיקא ויעויין