התעוררות תשובה חלק ד שפז

פרוטה שוה כלל ולא חשיב ולא מיקרי שותפות ובמק"א הארכתי. ב"ח סי"ז ומדלא אשכחן בגמ' דמצרכ' למיהדר מה שחטף אלמא דס"ל לרב דלא מפקינן מיני'. י"ל דלהכא לא מהדר דהוה הלוי מזיק מתנות כהונה או גזלן לא מחייב להחזיר לכן לא הכריחו להחזיר ובפרט אי מיירי שאכיל כבר ובזה י"ל סמיכות דדרש מרימר הלכתא כוותי' דרב וה"נ הלכתא כוותי' דרב חסדא דלרב קשה למה לא הכריח ללוי שיחזיר המתנות אלא משום דהלכתא כוותי' דרב חסדא דהמזיק מתנות כהונה פטור דהוה ממון שאין לו תובעין והי' הלוי פטור להחזיר משום דהוה ממון שאין לו תובעין והבעלים כבר סלקו רשותן מהן במה ששלחו אותן לכהנים והוה הפקר רק לבעלים כופין הב"ד לקיים המצוה כל זמן דאיתנהו בעינייהו כדאי' בר"ן אבל על הלוי אין שום מצוה בזה דהוא לא זבח הזבח ולא הוה רק דררא דממונא שאין לו תובעין הוא ופטור. ש"ך סקי"ג ואחזקת דרוב בהמות אינן בכורים. תמי' לי דהא אנו דנין על בהמה זו שנולדה עתה והוה וודאי פטר רחם אלא אנו דנין אם אותו וולד זכר הוא או נקיבה היא ועל אותו וולד שהוא פטר רחם לא יכולין לומר שאזלינן בתר רוב בהמות שאינן בכורים דווקא בבכור שנתערב י"ל כך. שם ובגוף הענין אין כאן ספק. וזה יותר נכון ממה שהוא בדרישה בהג"ה דהחיוב על הבהמה דזה אינו דהא מאת זובחי הזבח כתיב. פ"ת סק"ה אבל לישאר ביד הטבח אם הוא צורבא מדרבנן. וכן מפרש הפרישה בטור דזה אסור שהמשרת אסור ליתן לרבו המתנות שקבל מרבו ובזה קאמר פשיטא ולא צריך (לפי' הדרישה בטור) זה לא שמעינן רק מרש"ל פירושו בטור שבעל כהנת פטור שאשמעינן שמותר ליתן לאחרים שלא ברשות משמע שמותר ויש לחלק. בסי' ס"ו ד"מ סק"ג והמנהג להחמיר כדעת הרא"ש והרשב"א. ומרשב"א שהובא בב"י מוכח אם דווקא על קשר של חלבון ונתפשט חוצה לו בזה הוא דאו' לאותן הסוברים דדאו' הוא מטעם השני משום גזירה אטו חלמון ובחלמון אפי' לא נתפשט לחוץ דאו' להרא"ש דוודאי נתפשט מקשר של החלבון שכנגדו ואולי קשר של חלמון לחוד לרי"ף סימן שנתרקם. ב"י ד"ה כתב בהגמ"ר וכו' אבל היכא שנתערב שלא מדעת משמע דלכ"ע שרי. ולפ"מ דמסיק הרב"י י"ל לכן אכלינן ביצה מגולגלת בלי בדיקה תחלה משום דראשונים אמרו דגוף הבדיקה חומרא הוא וי"ל לאו משום חומרת איסור נהגו כך אלא שלא יארע להם בסעודה אח"כ שיראו וימצאו דם ויאסר התבשיל (או יאכלו אעפ"כ אותו כמו בריאה שיטת רבינו יונה הובא ברשב"א טעם דבדקינן הריאה מדמצינו בו סירכות ושמא באמצע הסעודה ימצא בו סרכות ומחמת רעבון ותאות האכילה לא ימשך עצמו ממנו ויאכל אותו לכן החמירו חז"ל לבדקו מיד כדי שלא יבא לידי כך) לכך בודקין תחלה לאפוקי במגולגלת בביצה אחד אם גם יארע שימצא מ"מ בביצה אחד הוא ולא יחוש עליה, בב"ח אי' דהוה מיעוט המצוי לכן בדקינן לכתחלה ובדיעבד כשר לכן נראה הטעם בביצה מגולגלת שאוכלין אותו בלא בדיקה כיון דאם גם יש בו דם בטל הוא טעמו בששים ואם יכיר הדם יוכל עוד להסיר ממנו ולא שייך אין מבטלין אסור לכתחלה בספק איסור אם יש שם אסור כמבואר לקמן סי' פ"ד. ש"ך סק"י ואת"ל יש כאן איסור שמא הביצת היתר הוא הרוב. י"ל כך ספיקא שמא הוא ביצה שאין בו דם ואת"ל יש בו דם שאינו במקום האוסר והדם בעצמותו אינו אוסר התערובת] דיש סברא לומר דלא הי' במקום האוסר דהא בדיעבד אכלינן כל ביצה בלי בדיקה תחלה אם יש בו דם דלא שכיח (י"ל דלא שכיח דם שיאסור הביצה) ה"ה כאן נאמר שהוא מן הרוב שאין בו דם האוסר ולענין ספק השני הגם שיש רוב נגדו מצרפינן לספק ספיקא מכש"כ אם רובא מסייע ובביצה אחד י"ל (כיון דרוב מקומות מחמירין לאסור על הקשר של חלבון ועל החלמון רוב בביצה הוא אוסר) ובפרט שיש בו ספק דרבנן ואולי ספק דאו' דלמא דם רקום דאורייתא יש להחמיר. הג"ה ס"ח נהגו להחמיר כשעושין מאכל עם ביצים. י"ל כוונת רבינו שמאכל עם בצים הוה מין בשאינו מינו ואם דם ביצים דאורייתא יש לחוש לאיסור דאו' אבל אפי' במאכל רק של ביצים עצמו יש להקל דהא מדאו' מין במינו בטל והב"ח כ' דהוה מיעוט המצוי קצת ומדינא צריך בדיקה. ש"ך סקי"ד דאז אפי' יש בהם דם שרי. ואין דומה לביצה בת יומא דהתם ראוי אותו ביצה לקלוט