התעוררות תשובה חלק ד שפג

אונא אבל מ"מ חליף מקומה וטריפה לכך אמר רש"י דהוה כחליף וטריפה. בסי' ל"ו במחבר ס"ב אלא צריכה בדיקה. בב"י ד"ה ומ"ש מיהו וכו' א"י אבל הר"ן כ' משמע דבדיקה זו היכא דלא ידעינן אי בידי שמים אי בידי אדם ונ"ל מ"ש הר"ן היכי דידעינן בידי שמים יכולין לפרש כגון שהיתה בבית אסורים וידעינן שלא שחטו לפניו ולא נקט נגד הב"י אבל סוף דברי הר"ן היכי דידעינן דביד אדם דילמא ג"כ שמעה בידי שמים אלא תלינן במידי דראינו. ב"ה ד"ה צמקה כולה וכו' ואפי' צמקה במקצת צריך בדיקה. וצ"ע דהא הג"א אינו מביא הבדיקה כך כמו שאחז"ל גבי צמקה שצריך לשרות במים פושרין מעל"ע וכדומה רק בדיקה קלה. ש"ך סק"ל כגון ששחטו אחרת לפני' לא מהני בדיקה. עד עתה היתה בחזקת בריאה ואי' ברשב"א דרוב בהמות בריאות הם ועתה צמקה הריאה שלה ע"י ששחטו לפני' והוה וודאי בידי אדם. נקה"כ סקכ"א אבל בוודאי שבא לה בידי שמים בזה סומך על מ"ש אח"כ. נראה דהר"ן נקט אם ידוע ביד"ש וברש"ל נקט כגון ששמעה רעם וראינו שנבהלה זה באמת אי"צ בדיקה כיון שראינו בעינינו שנבהלה אז כששמעה הרעם אבל אם לא נראה לנו ולא ברור לנו שלא ראינו והכרנו בהפחד ורעדה יש לתלות בו כפלוגתת הרשב"א ומחמיר הרשב"א דצריך בדיקה בזה גם אנו סומכין אבדיקתינו כיון שעיקר סברא נוטה לתלות בהיתר ומיושב קושית הטו"ז. בסי' ל"ז מחבר ס"א ואם נמצאת בהם ליחה סרוחה או מים עכורים וסרוחים טריפה. עיין בב"י בשם הר' יונתן דכל היכא דלא אסריח מחוץ לא חיישינן עכ"ל. ונ"ל אם פירושו דאי לא אסריח מבחוץ אין צריכין לחוש אם גם מסריח מפנים אין ראיי' מהא דחזו כנדי כנדי ולא אמרו שצריכין בדיקה דלא הי' מסריח מבחוץ ואפשר ראי' חזא ולא אמרו והוה להו להריח בהם מבחוץ ואולי הם הבינו מרחוק במראה לפי מראיהן שאין זה מסריח וכדברי הד"מ סק"א דבמראה קריט"ן שטיין דאז וודאי הוה בה מים עכורים מוכח דיכולין להכיר ולהבין ע"י מראה שבחוץ מה שבפנים ולפירוש דלא צריכין למיחש נמי י"ל הכא. ב"י ד"ה אבעבוע שנמצא וכו' ודופן סותמתה כשירה ודווקא בנפיחה. י"ל דהטעם דבועא טריפה משום דסופו לינקב ואמרינן כיון דהוא באונא במיצר החזה וודאי אי ינקב מסרך נסרך לדופן (ואולי הוה כספק ספיקא אי ינקב ואת"ל ינקב דלמא יסרך לדופן) דוודאי אי ינקב ינקב נקב אשר יעלה ויסתרך בדופן אבל אי חזינן בנפיחה שהוא עתה ניקב ולא הוה רק ספק אחד חיישינן דלמא נקב זה לא יעלה הסתימה. ד"מ סק"ג משום דהוה כתרי בועא דסמיכי אהדדי. ואתיא שפיר לפי' שהובא בר"ן בבועא הסמיכי לפי שמתחוככות ה"ה הכא מתחכך בחדיו או בתוך הקמט מתחככות בצדי'. ש"ך סקכ"א הכשירו טנרי בשיפולי. ואפי' לטעם דסופו ליפסק י"ל דטינרי דקשה אין סופו ליפסק. בסי' ל"ט בב"י ד"ה ומ"ש רבינו וי"א וכו' אם יש שם נקב בפועל טריפה. דסברת תוס' דבכסדרן לא יתפרק והשתא חזינן דניקב וסתימה לא מיחשב לתוס' דהא הוי קרום שעלה מחמת מכה בריאה ואינה קרום כקושית תוס' והוה וודאי טריפה ולרש"י ספק הוא אולי לאחר זמן הי' סותם הסירכא את הנקב שפיר. שם ד"ה גם מ"ש רבינו וכו' וכיוצא בזה כ' המרדכי בשם הרמב"ם. ולפ"מ שהביא הב"י לקמן מא"ח בשם הרמב"ם בתרתי אוני דסריכן מגבה לדופן מוכח ומשמע שם דסבר דמגב לגב טריפה. שם ד"ה ולענין דעת שאר וכו' ואפשר שהוא כן העמידנה על חזקת היתר. ונ"ל דרשב"א לשיטתו בחידושיו על דיני סירכא דכל די"ל דלא נעשה מעשה המטריף תלינן לקולא דוודאי לא נעשה דרוב בהמות כשרות הן וא"כ ה"ה הכא לא מבעיא לתוס' דס"ל דטעמא דסרכא שלא כסדרן טריפה משום דסופו להתפרק ולהיעשות נקב א"כ עדיין לא נעשה מעשה המטריף אנו אומרים דלא נעשה ולא יעשה כי הוא בכסדרן אפי' להרשב"א דסבר כרש"י שסרכא שלא כסדרן נעשה ע"י נקב מ"מ י"ל כסברת הר"ן דנקב הנעשה בה וודאי לא הוי נקב המטריף וע"י שלא נעשה נקב המטריף דסרכא בכסדרן הוא. ד"מ סק"ט ואין דברי הטור מסכימים לדבריו. ויש להסביר ולפרש הטור דאין כוונת הטור במ"ש מקצה אל קצה מיקרי ראשה אלא ממעל לתחתיו מיקרי ראשו וסופו דהיינו אורך עובי' העליון מיקרי ראשו והתחתון מיקרי סופו ומצינו כהאי גוונא כדמפרשים הפוסקים איש בראש דפא ואת בסוף דפא היינו דאיש כתוב בראש דפא מימין השורה