התעוררות תשובה חלק ד שסח

דהותר לו ממילא צריך לקדש ובאמת הוכיח תוס' ק"ד בפסחים מזה דטעימת הכוס הוא מה"ת דאל"כ יקיים מ"ע מה"ת לקדש ולא יטעום וכבר כתבנו במק"א דמזה אינו ראיי' וי"ל שיוצא הקידוש מה"ת בתפלה שמזכיר בו ג"כ זכר ליציאת מצרים. בסי' תרכ"א מג"א בהפטרה א"א מלך מוחל וסולח. י"ל דנשלמה פרים שפתינו וממילא קריאת התורה במקום קרבן והוי עיקר עבודה בקריאת התורה ושייך מלך מוחל וסולח וא"ש מנהגינו. הג"ה ס"ו דמתים ג"כ יש להם כפרה ביו"כ. י"ל הסבר ענין הדבר דכל פעם שעולה מעלה מדריגה יותר נדון לפי אותו המדריגה שעולה בה וצריך כפרה [עיין תו"מ דף ע"ח מ"ג בד"ה או וכו']. בסי' תרכ"ב מחבר ס"א אפי' אם חל להיות בשבת. וי"ל הטעם דיו"כ כל היום עת רצון הוא ובזה מיושב תמיהת הטור למה בשבת שחל ביו"כ אין אומרים ואני תפלתי מ"ש משאר שבת ומשבח מנהג טולטילא שאומרים בכל יו"כ ואני תפלתי במנחה. בסי' תרכ"ד בטור מי שעשה פ"א ב' ימים שוב אינו יכול לחזור בו לעולם. י"ל דסבר כהנהו פוסקים דיום ב' של ר"ה עיקר וכיון דקבלו דיעה זו אין להם היתר לעולם ויעויין במג"א סי' תקנ"א דאותם שנוהגים מר"ח אב ועד תענית בכל מו"מ ולא דוקא במו"מ של שמחה משום דסוברים כאותן דיעות שאסור בכל מו"מ אין להם התרה כיון דלדידהו ע"פ עיקר הלכה אסור וזה אין לו התרה. בסי' תרכ"ח מג"א סק"ו נסמכים על האילן אסור גזירה שמא יניח חפציו על הסכך. ומשתמש בצדדין וצדדין דמחובר ג"כ אסור ראי' מהכא דעקרו חכז"ל דבר תורה בשוא"ת אפי' על חשש שמא יעבור על איסור דרבנן משום שמא יניח חפציו על הסכך, אך י"ל כיון דכ' תשבו כעין תדורו א"כ אם דירתו נסמך לאילן אסור לעולם ביו"ט וממילא פטור מסוכה כיון דגם בדירתו לא הי' יכול לכנוס אם היתה באופן זה וכיון שפטור מה"ת לא התירו חז"ל כדי שיוכל לקיים אבל אם הוא מחוייב מה"ת לפטרו בשוא"ת משום חשש שמא יעבור על איסור דרבנן לא מצינו ראי' מזה. בסי' תרל"א מג"א סק"ג ואפי' הוי מחיצה ע"י לבוד. נ"ל דכוונתו דלכאורה קשה מאי קמ"ל המחבר אע"פ שדופן אמצעי לא נעשה בשבילם וכי גרע זה על שלא הי' כוונתו לכך אלא לפ"מ שהמג"א מביא דמחיצה בקנים ע"י לבוד לא מהני רק בד' מחיצות שלימות א"כ קמ"ל כיון דדופן האמצעי כשר ע"י לבוד שהרי יש לסוכה גדולה ד' מחיצות שלימות ממילא כשירה להך כמו בשבת שבתוך החג ע"י לחי שאמרינן מגו דהוי לחי כמחיצה לענין שבת מועיל למחיצה לענין סוכה וזה פירושי מפרש המג"א ואם הוי מחיצה ע"י לבוד אך ע"ז קשה דהא המחבר סבר דקנים ע"י לבוד מהני אפי' אין שם ד' מחיצות שלימות דלא כמג"א ואפשר לומר דהמג"א אליבא דנפשי' דינא קאמר לא פירוש בדברי המחבר. בסי' תרל"ח טו"ז סק"ג בזה דווקא שוים ולא לדבר אחר. וראיי' לזה משיטת הר"י בתוס' ל' ע"ב דלאחר שנפלה מותר מה"ת הא חגיגה גם אחר שתמות אסור בהנאה דהוא קדשים וסוכה מותר אלא כיון שנפלה ולא שייך בה ביטול מצוה שרי מה"ת. מג"א סק"א דהא אינו מחוייב לילך לסוכת חבירו. עיין יישוב ע"ז בהגהותי על רמ"א ס"ז והנה מצינו וכל המחמיר בדבר ועושה וכו'. בסי' רל"ט ברמ"א ס"ה צריך לאכול כזית. וחד מרבוותא דסברי שבליל ראשון צריך לישן כמו לאכול בסוכה הובא בריטב"א בסוכה. מג"א סקט"ו דהא אמר זמן מאתמול. משמע דסבר דזמן ליל ראשון פוטר גם אם ראשון חול הוא דהוה כאלו בירך בשעת עשי' וראיי' מזה לפי' לבושי שרד לקמן סי' תרמ"ו ס"ק. רמ"א ס"ז וכל הפטור מן הסוכה ואינו יוצא משם אינו מקבל עליו שכר. והנה מצינו ג"כ והמחמיר תע"ב ונלענ"ד בשלמא אם מחמיר לעשות דבר זה ואינו מקיים בעשייתו שום מצוה כלל כגון שגשמים יורדים לסוכה והוא אוכל בה נקרא הדיוט אבל לילך לסוכת חבירו שהוא פטור לילך לשם משום שטרחא הוא לו והוה מצטער ופטור לילך לשם אבל אם כבר הלך לשם והוא שמה וכבר עבר הטרחא והצער ואם רוצה אז לאכול צריך לאכול בסוכה ומקיים מצוה כתקונה וצריך לברך עליה ובזה המחמיר תע"ב וראיי' לזה שר' זירא קיים תרווייהו סוכה וחופה להפוסקין דגם באפשר לקיים שניהם פטור רק מצד חומרא עשה ועיין מחה"ש סי' תרל"ט סקי"א האיך החמיר ר"ז אלא וודאי דבזה יכול להחמיר אם הוא באמת מצער ורק הוא פטור ממנה מחמת צערו אבל שאר בנ"א שאין מצטערים בזה מקיימים המצוה אבל בגשמים