התעוררות תשובה חלק ד שסו

פשיטא שנקל לכל העולם כדי שיחזיר למוטב). מג"א סק"ג ישנאנו וינקום ממנו אין להוכיח. י"ל דהא ביודע וודאי שאינו מקבל תוכחתו אם הוא מזיד אעפ"כ צריך להוכיחו דלמא ואולי ישמע לו ולמה לא יוכיחנו כשהוא שוגג אם גם שיודע שוודאי אינו מקבל אלא שיש לדקדק שאיך יניח מ"ע של הוכיח וכו' משום שישנאנו ע"כ הטעם שאם לא יקבל משום שמגדיל עליו עון משוגג למזיד לכן יניח הוא מצות תוכחה וכן בדין דעיקר טעם המצוה הוא כדי להשיב חבירו מעון ולא להגדיל עליו עוד פשע להיות מזיד לכן אם יודע שישנאנו ויעבור בכל רגע על לא תשנא וגם על לא תקום יותר טוב שיבטל מצות תוכחה דמגדיל עליו פשע יותר ויעבור גם על לאו דלא תשנא והוא גרוע יותר מזה שעובר לפעמים במזיד תחת שוגג והמוכיח אם עשאו משוגג למזיד או שמביאו לידי שנאה ונקימה עובר בזה אלפני עור ומוטב שיעבור בשב ואל תעשה על מצות תוכחה מלאו בקום ועשה דכ"ע איתא בתשב"ץ אם ישנם בצבור שיקבלו תוכחתו ויחזרו למוטב וגם ישנם בציבור שיודע בוודאי שלא יקבלו תוכחתו והמה שוגגים וע"י תוכחתו יעשו מזידים ומסופק מה יעשה אם יוכיח או לא יעויין שם בתשובותיו. ד"מ חייב להוכיחם פ"א לכה"פ. היינו אם הם מזידין אבל אם הם שוגגין ויודע בוודאי של יקבלו ממנו אין להוכיח. מג"א סק"ז דבגמ' משמע דאסור. וי"ל שלא הי' המנהג נגד מה דמשמע בגמ' דאסור דבגמ' מיירי אם אכלם לבדם אז אסור לאכלם אבל אם אוכלם בסעודה עם שאר דברים עם פת ואוכלם אז אין פועל כ"כ ואינו מרבה בטבע כ"כ כי יתעכב ויתעכל בשאר דברים וזה מדייק הרמ"א אך בסעודת שחרית היינו בסעודה נהגו להקל שאוכל עמם דברים אחרים אבל לא לבדו בלא דבר אחר. בסי' תר"ט טור וזה שאוכל בחול במוי"כ אין לו להטמין. משמע דלאו משום איסורא הוא אלא שמזלזל בזה במה שמטמין בכל פעם לכבוד שבת ועתה מטמין גם לחול איכא קצת זלזול לכבוד שבת. שם בדבר שהוצרכו גאוני עולם לדבר בו. י"ל כמו שאין עושין מלאכה ממנחה ולמעלה בע"ש ובעי"ט וכנראה דאין חושש להטריח לכבוד יום הבא ה"ה בזה דמטריח לחול ולא לכבוד היום כי הוא טורח לבשל ולהטמין לצורך חול ויעויין בקרבן נתנאל. בסי' תר"י מחבר ס"ב יש מי שאומר שמברך על הדלקת נר יו"כ. היכא דמביא רבינו יש מי שאומר כוונתו לפסוק כמותו כדאי' בבעלי כללי הפוסקים ז"ל ותמי' הא המחבר פסק שאין מברכין על המנהג כמו הלל בר"ח סי' תכ"ב ס"ב והדלקת נר ביו"כ אינו אלא במקום שנהגו' וי"ל עפ"מ דמסביר ומחלק הד"מ סי' ח' הובא בטו"ז ס"ח בין ברכה שהיא בעל ובין ברכה שהיא בלמ"ד היכא דהוה רק קצת מצוה מברך רק בעל ובזה י"ל ולחלק לכן גבי הלל דמברכינן בלמ"ד לקרא (או לגמור) נקט המחבר אין מברכין אבל הכא בעל יכול לברך כיון שהוא מנהג והוי מצוה יכול לברך בעל וי"ל פירושו כך יש מי שאומר שמברך בעל' ולא בלמ"ד להדליק כמו שבת ויו"ט ובזה מיושב ג"כ בהל' יו"ט נקט המחבר נוסח הברכה סי' תקי"ד ס"א להדליק וכאן בעל אבל השתא ניחא ואין לומר ברכה בר"ח על קריאת הלל דאין לשנות נוסח הברכה פעם אחד כך ופעם כך אבל הכא דמפרש בברכה יו"כ ברכה אחרת היא ממה שמברך בשבת ויו"ט של שבת ויו"ט ויכול לומר על עיין דג"מ בהל' שבת סי'. מג"א סק"ב אינו ר"ל דק דק דא"כ הוה טוחן. עיין במחה"ש לשון הרמב"ם ומהו הקינוב שיסור העלין המעופשין ויקצוץ השאר ויתקן אותו לאכילה עכ"ל פי' שיסיר אותו שיברר העליון ויסיר המועט מן הטובים ולא יחתוך אותם מן הטובים אלא יקצוץ השאר ממילא אינו בורר הפסולת מתוך האוכל כי המה עוד דבוקים בקלח אלא שיסיר אותם בלבד וידע שהמה הגרועים והאחרים הטובים. בסימן תרי"א מג"א סק"ב גזרינן דלמא אתי למיכל מיני'. כיון דעסיק הרבה בעניני אכילה אפשר שישכח ויאכל משא"כ אם נוגע להאכיל לקטנים דרך ארעי לא גזרינן ואינו חולק זה על תה"ד הובא ברמ"א לקמן סי' תרי"ב וז"ל ולא חיישינן שיבא לאכול ממנו אבל אם עוסק בו יש לחוש. בסי' תרי"ב בב"י ד"ה ומ"ש וחוץ חי וכו' דהא אמר אימור דאמרינן אנא פורתא וטובא מי אמרי דמשמע דכל דהוי טובא הלכה כרבי דמחייב. ונלענ"ד לומר דהנה כבר חלק מרן ראבי"ה סבר האוכלין שאינן ראויין דהוא דווקא בחצי שיעור מותר לכתחלה אבל בשיעור שלם פטור אבל אסור