התעוררות תשובה חלק ד שסה

בסי' תר"ד מג"א סק"א שלא להתענות בשבועות ת"ח. וצל"ע דברי המג"א הנ"ל דהא דשבועות עדיפא מן שאר יו"ט אינו עדיף מה"ת רק הכל מודים דבעצרת בעינן נמי לכם דמשום יום שנתנה בו התורה כדאי' פסחים פ' אלו דברים דף ע"ב וכיון דצום בכל יו"ט שהוא אסור מה"ת א"כ לא יהא חמיר שבועות דאסור להתענות מצד הסברא משאר יו"ט דמפורש בהו בקרא ושמחת דאסור להתענות הגם די"ל דמידי דאתא מסברא דאו' הוא כמו שמצינו בגמ' מידי דאתא מסברא טרח ואייתי לי' קרא משמע דדבר הבא מסברא לחוד ג"כ דאו' הוא מ"מ זה קאי לר"א דסביר בכל יו"ט מותר מה"ת להתענות כיון דמקיימי בי' לה' וע"ז קאמר הש"ס הכל מודים אפי' ר"א דבעצרת בעינן נמי לכם אבל לר"י דבכל יו"ט מצוה מה"ת שיאכל ואסור להתענות א"כ כי היכי דמותר להתענות בהן ת"ח ה"ה בשבועות דלא חמיר מה דאתא מסברא ממה דאי' בפי' בקרא ושמחת בחגיך וסברא נוסף על הקרא ואסור להתענות מצד הקרא ומצד הסברא יחד זה ויש לפרש המג"א בשיטת ראבי"ה היא דאם אינו עשה כר"י דחציו לה' וחציו לכם צריך לקיים כר"א כולו לה' לכן המתענה צריך ללמוד כל יום והנה על פלוגתת ר"י ור"א קאי הכל מודים דבעצרת נמי בעינן לכם משמע דקאי על פלוגתא דאו' בזה הכל מודים דמדאו' בעינן לכם וצע"ק דקאמר עוד עלה הכל מודים דבפורים נמי לכם וזה א"א לומר דמה"ת בעי לכם וי"ל הא כדאי והא כדאי'. שם ואם אכיל פ"א ביום דין ויש להסביר סברתו דכיון דילפינן אכילה בעיו"כ מועיניתם את נפשותיכם בתשעה כחודש בערב ואכילה מיחשב עינוי וכ' בתשעה בערב א"כ האכילה בתשעה בערב כן י"ל בדברי המג"א אבל י"ל כיון דהוה כאלו התענה ט' וי' צריך להיות שבע כל יום ט' כמו התענית דצריך להיות בתענית כל יום כן צריך להיות שבע כל יום ט' גם י"ל אפי' בליל ט' כמו עשירי צריך להיות בתענית מעל"ע וכיון דכ' בט' "בערב" הכוונה בכל יום ט' לאפוקי לילה כדברי הפוסקים שכל היום שלפני שבת ושלפני יו"ט קורין אותו ע"ש ועיו"ט [א"ה יש להביא ראיי' קצת דלאכול בערב יו"כ אינה מתחלת המצוה מב"ע, כמו התענית ממס' כתובות דף ה' ע"א דמשני הגמ' התם אית לי' רווחא ופי' רש"י דהסעודה אינה עד למחר אלמא דבלילה לא עשו סעודה וגם נ"ל ליישב קצת קושית המג"א יען דבפורים וכן בשבועות מצוה להיות שמח לכן מותר לו להתענות ת"ח דיותר שמחה יש לו שמבטל הגזירה בתעניתו מן האכילה אבל בעיו"כ אסור להתענות ת"ח משום חשש סכנה אם יתענה היום ולמחר כדאי' בירושלמי שמטעם זה לא עשו יו"כ ב' ימים כמו שאר יו"ט]. ב"י ד"ה מקרא דבחריש ובקציר תשבות. וסבר כיון דצריך להוסיף מחול על הקודש ביוכ"פ לענין מלאכה ממילא צריך להוסיף בעינוי דביו"כ שניהם אסורים יחד כיון שא"א להפריד היום לומר לענין מלאכה הוא כבר יו"כ ולענין עינוי לא ממילא כיון דילפינן תוס' יו"כ לענין מלאכה מוכח דגם בעינוי צריך להוסיף [וממילא מיושב אי ועניתם קאי על אכילת עיו"כ ובחריש ובקציר קאי על הוספת מלאכה מאין דצריך להוסיף בעינוי אבל לפ"ז הא בהא תליא]. בסי' תר"ו במג"א סק"ה ולא נפק האי גברא מחשדא. ואם יראו בנ"א דאין לו הקפדה עליו סברו שמפני שאמר עליו אמת לכן אינו מקפיד. בסי' תר"ז מג"א סק"ב וחטא היינו שוגג. וי"ל דסתמא דמלתא אם אדם צדיק בכל דבר אם בא לידו דבר עבירה בשוגג אינו מחפה כדי שיתבייש והעולם לא ידברו עליו טועה שעשה אותה בזדון כי נזהר לדקדק בדרכיו אבל בעבריין במזיד על עבירות ידינו העולם גם על אותו שוגג שהוא בזדון ובמרד עשה וטוב שיכסה אותו ובקרא כ' נשוי פשע שהוא במרד אותו צריך להיות ג"כ כסוי חטאה (כי פשע הוא מזיד ככ' מלך מואב פשע בי כדאיתא בגמרא). בסי' תר"ח בהג"ה ס"ג חייב להוכיחו עד שיכנו או יקללנו. דלפעמים קללה קשה לו ורע יותר להאדם הזה מהכאה ויש בנ"א הכאה קשה להם מקללה והוה ספק ופסק לחומרא ומיושב דלא מקשה ג"כ הגמ' למ"ד למד קללה מיונתן יעויין במחה"ש כוונתו דכיון דהוה ספק דאו' דמצות תוכחה דאו' היא יש פלוגתא בגמ' אי צריך להוכיחו עד קללה או די שיכנו א"כ הו"ל לרמ"א לפסוק לחומרא עד שיכנו ויקללנו ולמה כ' או יקללנו דמשמע דדי באחד משניהם ולפמ"ש מיושב דבר זה דרמ"א נקט לחומרא דלמי שהכאה יותר גרוע לו מקללה עד שיכנו ולמי שקללה גרוע לו יותר עד שיקללנו ולא נקט עד כדי נזיפה דזה