התעוררות תשובה חלק ד שסד

איסור וודאי וספק מצוה בענין כזה אין לצוות אע"ג דאי' לקמן סי' תקצ"ה ס"א דאם במקום אחת מתפללין בוודאי ובמקום אחד יש ספק אם תוקעים שם והוא לא יוכל לילך לשני המקומות משום תחומין ילך למקום שיוכל לשמוע התקיעות אע"ג שהוא רק ספק אם יתקעו שמה והוה רק ספק אם יקיים המצוה משא"כ אם ילך למקום המתפללין ישמע וודאי שם התשעה ברכות מ"מ ספק יקיים מצוה דאו' דוחה וודאי מצוה דרבנן א"כ נאמר גם כאן שאפי' אם ספק אם יתנו לו השופר לתקוע מ"מ יצוה לו כי הספק אם יקיים מצוה מה"ת דוחה וודאי איסור שבות דרבנן אבל מ"מ יש לחלק התם דוחה וודאי דרבנן התפלה בשב ועל תעשה אבל הכא עובר איסור שבות בקום ועשה. בסי' תקפ"ה מחבר ס"ה אינו רואה מאותו שכר סי' ברכה. יעויין במחהש"ק סתירת המחבר מהל' שבת סי' ש"ו ונ"ל דהתם מיירי המחבר מדברים שאסור לדבר בשבת וז"ל ואסור להשכיר חזן להתפלל בשבת עכ"ל י"ל אין הכוונה שאסור להשכירו בחול כדי להתפלל בשבת משום שנוטל שכר שבת אלא הכוונה שאסור להשכירו להתפלל היינו להתפלל אפי' בחול אסור להשכירו בשבת הגם שהוא דבר מצוה מ"מ אסור בשבת לשכרו כדסמוך לו ס"ו חפצי שמים מותר לדבר כגון חשבונות של מצוה ולפסוק צדקה וכו' ואינו מיירי באותו סי' אלא שנו"נ עמו בדבורו אם רוצה להשתכר ועל איזה זמן וכו' אבל לשכרו ממש ולהזכיר סכום מעות שכירו לא (ואפשר י"ל שתיבת בשבת קאי על אסור להשכיר בשבת אבל לדבר מחזן שיתפלל בחול מותר לדבר ממנו בשבת דהוא חפצי שמים וכאן מיירי המחבר מנטילת שכר לחוד בחול בעד תקיעתו ביו"ט זה אינו איסור רק אינו וכו' והנה אי' להדיא במדרש רבה בראשית פ' צ"ח שנטלו שכר כדי לקבץ בני אדם לבהמ"ד בשבת מוכח להדיא ממעשה רב דשרי ואם נחלוק דת"ח הי' ונטלו רק דבר מועט לצורך פרנסתם לעסוק בתורה ומיקרי דבר מצוה גם כאן נאמר שכל הנוטלים שכר הם עניים ופרנסה מיקרי דבר מצוה כדלעיל דמותר לפרוש לים לדבר מצוה אפי' בערב שבת ולצורך פרנסה הוה דבר מצוה ומותר לפרוש וכו' יעויי"ש וז"ל המ"ר בראשית פ' צ"ח ר' יודא בר נחמן ור' לוי הוו נסבין מן תרין סלעין בשבת למצמתן (לאסוף) ציבורא דר' יוחנן משמע שם מהמעשה שהכוונה הוא על שבת ממש ולא על השבוע ונטלו שכר שבת בהבלעה. בסי' תקצ"א ואם חיסר אפי' מלה אחת שלא כיון לא יצא. היינו מלה שהוא מעיקר הברכה ותפלה אבל במלות אחרות יוצא בדיעבד דלא גרע מאלו התפלל הוא בעצמו ושינה קצת בונטבעו בתוך התפלה ולא מעיקר הברכה והתפלה שהוא יוצא. הג"ה ס"ב ושני שעירים לכפר. עיין ד"מ ובהדיא אי' באו"ז הגדול בהל' ר"ה שרבינו יעקב שהוא רבינו תם ז"ל הי' אומר מיד מלבד עולת החודש עד גמירא ואח"כ ומנחתם ונסכיהם וכו' ושני שעירים לכפר. מחבר ס"ו והרא"ש והר"ן כתבו לקיים המנהג. ותמוה למה אנו אומרים דווקא פסוק זה שצריך ישוב ונלענ"ד כיון שר"ה ר"ח ג"כ והי' צריך להזכיר באמצע התפלה ובחתימה ר"ח אך אחז"ל זכרון אחד עולה לכאן ולכאן וכיון שמזכירים בפסוק זה ר"ח יוצא במה שצריך להזכיר באמצע התפלה והוא דרך שלילה כדי שלא להזכירו בהדיא משום בכסא ליום חגינו כדאי' בר"ה ובתוס' שם בשם ר"ת דלא קאי רק על הזכרת ר"ח בתפלה אבל באמת הקריבו גם מוסף ושעיר חטאת דר"ח יעו"ש ונכון יותר טעם זה לשיטות הסוברים דאין מזכירין פסוקי מוסף כלל גם בכל התפלות המוספין של כל השנה ממילא שוב מצאתי בא"ז הגדול שמביא בשם ירושלמי שיוצא בפסוק זה משום ר"ח שלא להזכירו לגמרי בפירוש בתפלה, בסי' תקצ"ו בהג"ה ס"א ולאחר שיצאו בזה שוב אין לתקוע עוד. יש לפרש הנה תיבת בזה מיותר הי' לו לכתוב לאחר שיצאו אין לתקוע עוד בחנם וי"ל דכוונת הרמ"א במ"ש בזה דהיינו בזה השופר אין לתקוע עוד בחנם דהשופר הזה הוקצה למצותו כשתוקע קצת הנאה יש לו אבל בשופר אחר שלא קיים המצוה יוכל לתקוע בו כי אין בתקיעת משום איסור שבות יעויין בטו"ז סק"ב מחבר ס"ב וכן תקיעות מעכבות זא"ז. היינו כל הט' קולות ואם לא יוכל לעשות כל הט' לא יעשה כלום כן אי' להדיא ברמב"ם סוף פ"ג מהל' שופר. בסי' תקצ"ז מג"א סק"ג וקידוש בביתו קדושא רבא. ואולי הטעם דקדוש הוא משום כבוד יום לשנות מימי חול וכבוד יום דאו' הוא משום דכ' לקדש ה' מכובד.