התעוררות תשובה חלק ד שסג

שם נהגו שלא לאכול אגוז שהוא בגימטריא חט. היינו חט' בלא אל"ף ויש להסביר כי אי' בספרים שכל עבירה יש לו קצת אחיזה בקדושה לכן נקרא היצר הרע סמא"ל שאל"ף מורה על אחיזה בקדושה ממילא יוכל לעשות בקל תשובה אבל אם מגרה יצה"ר בנפשי' ז"א שום אחיזה בקדושה כלל ונקרא סמ"ל בלי אל"ף וזה שכתוב בירמי' סמל הקנאה ובזה פירשתי הכתוב חטא חטאה ירושלים על כן לנידה היתה וזה חטא מלא אל"ף חטאה ירושלים והי' חטאה קצת אחיזה בקדושה ע"כ לנידה מלא יו"ד ויש בתיבת לנדה אותיות י"ה שהוא השם ע"ד השוכן אתם בתוך טומאתם וכמשאחז"ל מה נידה יש לה אח"כ היתר לבעלה כן ירושלים כשישובו מחטאתם וי"ל כמו המחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה כן המגרה את היצה"רע בנפשו הוא כמו מחטיא את עצמו בידים לכן קשה לעשות תשובה משא"כ בעבירה שבא מחמת תאוותו. בסי' תקפ"ה מג"א סק"א ויוצא אליבא דכ"ע וכ"כ בכ"ה. נ"ל לומר איפכא דכ"ה מיירי אם מל מלבן חבירו דאין הבעל דבר עומד שם לכן מברך השליח אבל בשופר דהבעל דבר עומד שם מברך הוא ברכתו לשמוע ג"כ ונ"ל איפכא דהרמב"ם מיירי ג"כ גבי מילה דשהחיינו בא על עיקר השמחה והעיקר שמחה הוא לאב שזכה שיכנס בנו לברית לכן אין השליח יכול לברך שהחיינו וה"ה גבי מזוזה וגם לפי המג"א סי' ת"ל ס"ק דהמצוה עושה הבעל דבר המשלח והא דשליח מברך ברכת המצוה משום דעושה ג"כ קצת מצוה אבל היכא דבעל דבר המשלח עומד אצל השליח בפרט גבי תקיעת שופר דעיקר המצוה עושה המשלח דהמצוה היא השמיעה ולא התקיעה יכול השליח לברך שהחיינו ג"כ ומוציא המשלח העומד אצלו בב' ברכות הנזכרות כמו שמוציאו במצות שופר ודברי תה"ד עיין מחה"ש ונכונים דבריו שומע טוב יותר לברך השתי ברכות אבל אם מברך התוקע ואם גם שתיהן היינו גם שהחיינו ואין לחלק בין ברכה לברכה. בסי' תקפ"ה בב"י אלא שתלה הדבר בשיוציא בתקיעת השני. ומיירי אם כבר יצא השני רק תוקע להוציא הציבור כיון שהראשון יוצא בתקיעת השני לא הוה ברכה לבטלה ורבינו נקט דבר מסויים דזה הוי בכל פעם שהראשון לא יצא עדיין ויוצא בברכת השני דהא מיירי בזה הסימן בצבור שלא תקעו ולא יצאו עדיין בסתמא דמלתא נקט דבר מסויים. שם ד"ה ואם התחיל וכו' צריך הוא וודאי לברך. בעד עצמו אם לא יצא עדיין אבל ברכות הראשונות ג"כ אינם לבטלה שיצאו בהם המברך הראשון (וכל הצבור). טור לא ידעתי מאין להם היתר זה. ויש ללמד עליהם זכות כיון שהתוקע צריך להיות ראוי והגון שיעורר רחמים על הצבור ואם אינו הגון חלילה ההיפוך לכן הי' בורחים כי כל אחד הי' בדעת בעצמו אינו הגון לתקוע בשביל הצבור עד שצריכין לשכור ועושה בשביל ממון ולא שאומר שהוא ראוי והגון לכך ואינו נראה עוד כמתגאה שהוא ההגון שבצבור. מחה"ש סק"ג א"כ העושה דהיינו המל או העושה הסוכה ראוי לברך. עיין טו"ז סק"ג ואפשר לומר דהטור לא מיירי בצבור בבה"כ דוקא אא"כ הי' שם רק שנים וכל אחד רוצה לתקוע לעצמו ובירך אחד ולא יכול לתקוע ותקע לו חבירו להוציאו (אפי' אם בירך השני לעצמו אח"כ) לא הוה ברכה לבטלה דהראשון יוצא באלו התוקעות שתוקע השני ובירך הראשון לעצמו. בסי' תקפ"ו בב"י ד"ה הגוזל שופר וכו' מ"מ אין השומע נוגע בו. וי"ל עוד להוסיף אם אמנם התוקע צריך ליגע בו בפיו שאם נפח בו ולא שם אותו לפיו בנגיעה לא יצא מ"מ בהאי נגיעה לא קנה אותו ולא גזלו אלא או בהגבהה או במשיכה ועוד אם גם מגביה או מושך אין מכוין לקנות אותו בהגבהה ולא הוה גזול ובקול אין גזל ויש להוסיף עוד אפי' אם גזלו באמת כיון שיכול לקיים המצוה בו בלא גזילה לא הוה מהב"ע כדאי' בתוס' ר"פ לולב הגזול אם יכול לקיים המצוה בלי שיעשה העבירה לא הוה מהב"ע די"ל אילו הי' צריך לגזלו תחלה כדי שיצא בו כמו לולב דצריך לגזול תחלה כדי שיהא לכם מ"מ הוה מהב"ע אבל זה לא שייך בשופר דיכול לצאת בשופר של חבירו בלי שיגזלנו דבקול הוא יוצא ואינו גזל בקול וזה י"ל בירושלמי יום תרועה יהי' לכם מ"מ התרועה היא היינו שמיעת התרועה שהיא המצוה היא יהי' לכם. מג"א סקכ"ד שרי לומר לגוי להביאו מחוץ לתחום. ואפשר לומר דווקא לעלות באילן דוודאי יורידהו מותר לומר לו אבל כאן אם הוא ספק אם יתנו לו מחוץ לתחום השופר ויביאו העובר