התעוררות תשובה חלק ד שמז

שם במג"א סק"ב משמע דמעט מעט ליכא למיחש עכ"ל. ונ"ל לחלק בין היכא דגוי בא מעצמו לקנות דבר מועט בודאי לצורך עצמו לאכל ולא לאוצר בעי אבל היכא דהישראל מבקש ממנו למכור לו וקונה אותו בזול הגם שאינו צריך בלי ספק חושב להרויח בו למכור לאחר בזה אנו חוששין שמא יחזור וימכרנו לישראל ולפ"ז יש לחלק בין פת לשאר דברים דבפת אם מוכרין לו מעט מעט בוודאי יעכב לעצמו דדבר הצריך לו בכל יום ויום ושעה ושעה ירויח ויעכב לעצמו משא"כ בדבר אחר ולדינא אתי שפיר שיטת הש"ך ביו"ד סי' פ"ג. שם סק"ד א"כ משהו חמץ שנשאר בו אוסר כל המצה דיהיב טעמא במשהו עכ"ל. ולפ"מ שכתב רמ"א לקמן סי"א בהג"ה דאם נאפית קודם הפסח אז אינו אוסר רק כדי נטילה עיי"ש א"כ כשאופה קודם הפסח שרי ויש להתיישב בדבר. שם טו"ז סק"ה גם מזה יש סתירה לפסק הרמ"א בסמוך דהא כאן מותר אפילו באכילה עכ"ל. אבל באמת לא נקט המחבר בלשונו רק אין חוששים לסתם חיטין היינו סתם חיטין הנמכרים בשוק כי אין מחזיקין איסורא והולכין בתר רוב חיטין אבל ערימות שראינו עליהם גשמים לא כתב להתיר גם אותן וממילא אין סתירה לדברי רמ"א דפסק להחמיר לאכול כמו שאי' באגודה. שם סק"ח הוט צוקקער שהוא בוודאי אינו חמץ ולא נעשה בו שום בישול עכ"ל. נ"ל דהיינו באותו מקום שמביאים אותו משם אלא שמביאים אותו משם כתולדתו לכאן וכאן מבשלים אותו עד שנעשה ככובע דהיינו רחב למטה ומתקצר ומשופע למעלה כי שופכין אותן אחר בישולו בעודנו רותח ורך ונשפך כמים בדפוסים שעשויים ככובעים ולכן קורין אותו הוט צוקקער שכובע בלשון אשכנז הוט ובמקום שמבשלים אותו בקיאין אנו שלא נתערב בו חמץ רק אחר שהעיד הברכי יוסף ששכיח במקומותם שהפועלים טובלים פתם בו בכל השנה חששו שלא לאכלו רק אם יש השגחה עליה אולי נמצא בו פירור חמץ יעויין באחרונים בזה ולא כרבים שטעו בפירוש הטו"ז ודמו שכוונתו שההוט צוקקער כך הוא בתולדתו במקום גדולו בכובע ותמהו עליו אבל באמת טעו מאוד בפירושו דגם הטו"ז ידע שאינו גדל באילן הצוקקער ככובע. סי' תס"ט במג"א סק"ב בגדי וטלה יש להחמיר בדיעבד ובשאר בשר אין להחמיר עכ"ל. נ"ל דכוונתו דגדי וטלה לכל הפוסקים אסור לומר לפסח משא"כ בשאר בשר בוודאי יש להקל בדיעבד כתוס' ורא"ש דמתירין אף לתחלה לומר עליו לפסח לכן יש לסמוך עלייהו בדיעבד להקל. בסי' תע"ב במג"א סק"ד ולא על ימינו שלא יקדים קנה לוושט עכ"ל. משמע דבדיעבד יצא ידי הסיבה בימינו אבל בגמרא אי' וז"ל הסיבת ימין לאו שמיה הסיבה ולא עוד אלא שמא יקדים קנה לוושט ע"כ מדקאמר הסיבת ימין לאו שמיה הסיבה מוכח דאפילו בדיעבד לא יצא כיון דלאו הסיבה מיקרי וי"ל הטעם כיון דאין דרך להסב בימין משום שמא יקדים קנה לא מיקרי הסיבה כלל כיון דאין הדרך להסב בכך ממילא לא הוי דרך חירות כיון שכולם מסובין בשמאל ואולי לפ"ז יכול לסמוך על הראבי"ה שכתב שבזה"ז דאין דרך להסב כלל פטור מהסבה א"כ ממ"נ יצא בהסיבת ימין כיון דאין דרך להסב כלל כל ימי השנה א"כ פטור מלהסב מה נאמר שאעפ"כ חייב בהסבה א"כ יצא בהסבת ימין ג"כ והוי דרך חירות כמו בשמאל דבשלמא אם כל השנה היו מסובין על שמאלם והוא משנה ומסיב על ימין לא הוי דרך הסיבה ולא יצא אבל כיון שאין מסובין כלל כל השנה יוצא בהסיבת ימין כמו בשמאל אלא שלכתחלה לא יעשה כך משום שמא יקדים ויש לפקפק קצת כיון דבליל פסח הכל מסובין על שמאל. שם במחבר ס"ז כל מי שצריך הסיבה אם אכל או שתה בלא הסיבה לא יצא עכ"ל הנה הרא"ש למד דין זה מהא דאיתא בגמרא השמש שאכל כזית מצה כשהוא מיסב יצא לא מיסב לא יצא ודייק מלשון הגמרא לא מיסב לא יצא ה"ה כן בשתייה והנה בגמרא מספקא אי תרי כסי קמאי או תרי כסי בתראי בעי הסיבה ולפיכך צריך הסיבה לכולם ובר"ן שם הקשה הא הסיבה הוא מצוה מדרבנן וספיקא דרבנן להקל ומתרץ כיון דספק זה הוא תמיד בכל שנה ושנה ולכל אחד ואחד תמיד אם נאמר להקל מתעקרא כולה מצוה ובכגון זה הוה גם בדרבנן להחמיר (וצ"ל דהגם דמקיים מצות הסיבה באכילה א"כ לא נעקר מצות הסיבה לגמרי מכל מקום גם בשתייה שהיא מצוה פרטית ואין לה שייכות לאכילה) אבל י"ל אם אירע ליחיד כמו כן ששתה או שתי כוסות ראשונות או האחרונות בלא הסיבה נוכל להקל לו בדיעבד דספק דרבנן להקל אם מקלעי לחד גברא באקראי ודוחק לומר כיון דאמרו בגמרא לחומרא הוה כוודאי דרבנן