התעוררות תשובה חלק ד שמ

שם במג"א ונ"ל דשרי להטילו לים ע"י עכו"ם דהו"ל שבות דשבות דשרי במקום מצוה עכ"ל עיין במחהש"ק דלהשליך לים איכא עוד איסור הוצאה מדרבנן דהוי כרמלית ולית ביה צורך כלל לפ"ז ג"כ היה יכול הגוי להשליך לבה"כ כדי שלא יעבור רק על איסור טלטול לחוד וצ"ל דלקמן מיירי שהישראל משליכו בזה טוב לעשות שבות אחד משיעשה הישראל שני שבותים משא"כ הכא אמירה לגוי שאומר שיבער הוי חד שבות ומה לי חילוק על איזה אופן שמבער אותו. שם במג"א אבל לזרות כרוח אפשר הוה מלאכה דאורייתא ומ"מ כל הפוסקים כתבו לכפות עליו כלי עכ"ל. ונלענ"ד הטעם כיון שהוא נותן לגוי והגוי מבערו מן העולם אם גם באמת מבוער החמץ מן העולם ואינו עובר מכאן ואילך על ב"י מ"מ מצות עשה דתשביתו לא קיים וכיון שעבר על עשה צריך נתוק ואינו מנתק מה שעבר בשוגג עד שיבערו וישביתו ישראל מן העולם ואם מבערו ביום שני ע"י גוי ועבר כבר ביום ראשון בב"י וגם מבטל מצות עשה דתשביתו בידיעתו שיש לו חמץ בביתו וע"י שהוא נותן לגוי אינו מקיים בזה מ"ע דתשביתו (ואין לומר דהוה כמו כל מצוה ע"י שליח דקיים המשלח המצוה היינו בשליח ישראל אבל לא בשליח גוי דאין שליחות לגוי) לכן לא יבערנו ע"י גוי כלל רק ע"י ישראל לכן כתבו הפוסקים לכפות עליו כלי ואין לומר דאם נותנו במתנה מקיים בזה מצות ביעור "מרשותו" הגם שלא ביערו מן העולם והגם שאסור בהנאה יאסור ליתנו לגוי מ"מ מצות ביעור קיים ועוד כיון שהגוי מבערו ואינו נהנה ממנו גם הישראל אינו עובר על איסור הנאה כיון שכל הנאתו של ישראל הוה במה שנותנו במתנה לגוי שמכיר לו טובה בזה שנתן לו מתנה וכיון שהגוי מאבדו ואין לו הנאה ממנו אין לו לישראל הכרת טובה בזה ואדרבה הישראל צריך שיכיר לו טובה לגוי שטרח בעדו שעשה שליחותו ואפשר י"ל דחמץ אינו ברשותו אבל הכתוב עשאו שיהיה קצת ברשותו שיעבור עליו ובמוצא בפסח הפקירו חכמים לגמרי שלא יהא כלל ברשותו אפילו מקצת לא וממילא אינו עובר עליו כלל והפקר ב"ד הפקר מדאורייתא הוא. שם במג"א מ"ש לבער חמץ גמור ביו"ט זה היא מחלוקת הפוסקים עכ"ל. נסתפקתי לאותן פוסקים דס"ל דצריך לבער אם לא בטל אם מצא חצי שיעור ל"מ למ"ד ח"ש אסור בב"י רק מדרבנן פשיטא דלא יבער והגם שיש לומר לא פלוג רבנן בין ח"ש שיעור שלום מ"מ היינו לחומרא אבל אם הוא חומרא דאתי לדרי קולא שיעבור על איסור מוקצה או שאר איסורים לא השוו אותו לשיעור שלם וצריך לי עיון ביו"ט שני היכא דמצא ח"ש אף דשריפה אינה דוחה חלול יו"ט אם גם עובר בב"י מן התורה מ"מ בח"ש צל"ע דח"ש לא הוה יותר מעשה גרידא ויו"ט הוה עשה ולא תעשה וחמץ הוה עשה דתשביתו וב"י מ"מ אין ל"ת מצרף והכוונה דאיסור חצי שיעור לענין בל יראה אם גם נאמר שעל ח"ש עובר בב"י מה"ת מ"מ לא הוה ל"ת ממש אלא כאיסור עשה דלמידין אותו מריבוי כל וכמו חלב טמא וכדומה ואינו דוחה יו"ט אפיל אם שיעור שלם דוחה יו"ט בלא ביטול לאותן הסוברים כן). שם בטו"ז סק"ד במרדכי אי' דחטה הנמצאת בתרנגולת צריך כפיית כלי כדי לשרפו עכ"ל. ונ"ל דאין פירוש המרדכי דחטה הנמצאת אינו חמץ גמור לכך ימתין עד חוה"מ עיין במג"א בשם הב"ח. שם בחו"י סק"ה ואם אפשר יעשה ע"י עכו"ם עכ"ל. אך מסופק אני בשלמא אם הוא מבער אותו ומקיים מצות ביעור מברך עליו כדאי' במג"א אבל אם נותן לגוי צ"ע אם מברך הוא דבשעה שנותנו לא מקיים מצות השבתה ובשעה שהגוי מבער אינו עושה מאומה ואפשר דמברך דבנתינתו לגוי מתחלת מצית ביעור ומברך כמו בכל מ"ע כמו נר חנוכה בערב שבת או במדליק אחר פלג מנחה הגם שעיקר המצוה אינו מקיים אלא בערב. בסי' תמ"ז בבה"ט סק"א ומ"מ למעשה נראה מדבריהם שאין סומכין על זה אא"כ יש הרבה צדדין להקל עכ"ל. אך י"ל דלעומת זה יש מרבוותא דסברי בכל איסורין שבתורה מב"מ במשהו מה"ת ולעומת זה מה שיש צד להקל לסמוך על השאילתות כדאי' במרדכי לבטל חמץ בס' לעומת זה יש שיטת רש"י ורבוותא דעימיה דבכל איסורין מב"מ מה"ת אפילו באלף לא בטיל רק באינו מינו יש צדדים להקל. בסי' תמ"ט במג"א סק"ב הא בעינן שאפשר לתלות שנעשה אחר הפסח אפילו במקום שרובן ישראל שרי עכ"ל. נ"ל דמפרש בתוס' לפי המהרש"א שם טעם דישראל וודאי לא יעבור על ב"י לכן תלינן שנעשה אחר הפסח לפ"ז בישראל שידעינן שיש לו חמץ בפסח בביתו ולא מבערו לא תלינן שנעשה אחר הפסח.