התעוררות תשובה חלק ד שלט

דאל"כ יבטלו כל המצות מלעשותן כידוע בפוסקים משא"כ התם דמיירי שהולך ללמוד בקביעות לפני רבו ובגמרא שם מיירי ההולך מא"י לחו"ל דמותר לטמאות בארץ העמים ונדחה דזה איסור דרבנן באקראי משא"כ הכא דגם הלמוד במקראי ונראה הסברא דאסור הוא לילך לארץ העמים אבל אם כבר הוא שם אינו עושה איסור בעיכובו עוד שמה וצ"ע. בסי' תמ"ה במחבר ס"א המוצא חמץ בביתו אם הוא חוה"מ יוציאנו ויבערנו מיד עכ"ל. וי"ל משום כך יוציאנו כיון שרוצה לבערו בחצר כאשר כ' המג"א לעיל שישרפנו בחצר א"כ הוצאה הוא תחלת הביעור ועיין בי"א על מג"א סק"ב. שם במג"א סק"א אבל חטה אחת שנמצאת בתבשיל דאינה חמץ גמור נ"ל דלא יברך עליו עכ"ל. נ"ל דהטעם דמברך על חמץ שמצא בפסח הגם שכבר ביטלו משום דמדרבנן עובר עליו בב"י ובי"מ ומ"ע דתשביתו כמבואר לקמן במג"א דחמץ משהו דאינו אסור אלא מדרבנן אסור להשהותו אך שאני הכא דמ"מ לענין ברכה צריך להחמיר משום חומרא דלא תשא דלכמה פוסקים מותר להשהותה כל שאינו אסור אלא מדרבנן וצ"ע אם מוצא פחות מכזית אם צריך לברך דבזה חייב לבער שמא יבא לאכלו וי"ל בזה ג"כ כיון דח"ש אסור מה"ת וא"ת דווקא בכזית דחייב עליו כרת עליו החמירו ונ' משום חזי לאיצטרופי שייך ודאי בזה כמו בחמץ באכילה ואפשר לומר דלא פלוג לשיטת הטור דמתיר חמץ נוקשה בשהיי' משום דאמרינן לא פלוג וגם לטעם שצריך לבער משום שהחמירה התורה לעבור על ב"י אבל בח"ש מותר מה"ת לענין ב"י עיין דג"מ בסי' תמ"ב ובלתי ספק צריך לבערו אבל לא יברך מטעם שכתבתי דאזלינן לחומרא משום לא תשא וברכות אין מעכבות ודע דגם פירורין צריך לבער עד היכא שידו מגעת והשאר מבטל הגם דממילא בטלי דהא גם בפירורין שייך שמא יבא לאכלם אף א"ת דח"ש אסור מה"ת דווקא בפחות משיעור שלם וכדפרש"י ריש פרק יו"כ אבל בפירורים י"ל דלא שייך בו חצי שיעור אסור מה"ת מ"מ מדרבנן אסור משום שמא יבא לאכלה ואנן פסקינן הכא כשיטת התוס' דבדרבנן אסור עיין בטו"ז סי' תמ"ז סק"א ונסתפקתי אם נשים חייבות במצות עשה דתשביתו כיון שמצות עשה שהזמן גרמא הוא. שם בטו"ז סק"א כדי שלא יבא לידי מכשול עכ"ל. וכן מוכח מלשון המחבר דנקט דאם מוצא ביום יכפה עליו כלי עד הלילה ואז יבערנו מיד ולא נקט יוציאנו מיד ויבערנו כיון דנכפה עליו כלי בלא"ה לא חיישינן שיאכל ויגלהו עד הלילה. שם במג"א סק"ב ונ"ל דחמץ לא מיקרי עשה דרבים דדוקא שופר וכו' דלענין לדחות לא מצרפים לל"ת עכ"ל דעשה חמור דוחה עשה קל הגם שאיננו בעידנא וגם בתוס' שם דעשה דרבים מיקרי עשה חמור שדוחה עשה גם שלא בעידנא והוא כשיבולי הלקט רק הש"ל הוסיף שדוחה גם לא תעשה שלא בעידנא וממילא מוכח מש"ל דיו"ט לא מיקרי עשה דרבים דא"כ למה דחה שופר יו"ט הא הוי שלא בעידנא וגמרא דקאמר דשופר אינו דוחה משום דיו"ט עשה וכ"ת הא לולי זה היה דוחה חוץ אם נאמר דשופר לגבי יו"ט מיקרי עשה דרבים טפי דיחיד מוציא רבים בשופר זה שהוריד מהאילן והוה עשה דרבים יותר מיו"ט ודוחה יו"ט גם שלא בעידנא ויו"ט לגבי מצוה אחרת כמו גבי אבל מיקרי ג"כ עשה דרבים דיו"ט חייבים כל ישראל יחד בבת אחת ומצות אבילות איננו אלא לאותו יחיד בלבד ודוחה אותה כמו שהבאתי בשם תוס' חגיגה ואולי גם תוס' מודים לש"ל דגם ל"ת נדחה שלא בעידנא ומתוס' גיטין דף מ"א ע"א וחגיגה ז' ע"ב אין ראייה דפרו ורבו כמו כל מצוה דצריכא דווקא בעידנא אעפ"י שאבל ביו"ט שני אינו מתאבל משום דלא אתי עשה דיחיד ודחי עשה דרבים שמחת יו"ט כמובא בתוס' ופוסקים היינו התם שרבים עושים ביחד מצוה אחת אבל הכא גבי תשביתו כל אחד ואחד קיים מצות תשביתו מעיו"ט והוה מצוה דיחיד אלא שהוא מצוה שהוא מוטלת על רבים וכל התורה כולה נמי מוטלת על רבים אבל ביו"ט רבים עושים ביחד (בעידנא חדא) המצוה מיקרי מצוה דרבים והנה בברכות הביא תוס' דיו"ט מיקרי, עשה דרבים ולא אתי עשה דאבילות דיחיד ודחי עשה דרבים נראה מזה רבים עושים מצוה בבת אחת מיקרי מצוה דרבים ובתוס' חגיגה דף ו' ע"א בד"ה קרבן יחיד דחגיגה מיקרי קרבן יחיד הגם שרבים מקיימים מצוה זו כאחת מ"מ כל אחד מקיים בפני עצמו משא"כ קרבן צבור ממש איקרי דרבים דקרבן אחד עולה בשביל רבים ביחד וגבי פסח שני מיקרי חגיגה דרבים דעושים בב"א רבים משא"כ פסח שני והוא דומיא דשל יו"ט אבל דומיא דחמץ לא מצינו והנה הש"ל בשם ר"ת כסברא זו מצינו בתוס' פסחים דף פ"א ע"ב ובכמה מקומות בתוס'.