התעוררות תשובה חלק ד שלח

אם אמר יעלה ויבא דצריך לחזור ולהתפלל דחזקה שלא הזכיר כי התפלל כרגילותו וכן הדין בבהמ"ז. בסי' תי"ט בטור ומצוה להרבות בסעודת ר"ח וכתב עליו הב"י לפ"מ שפירש הר"ן אין ראייה לכאן שהוא כתב סעודת ר"ח פי' שהיו עושין כשהיו נכנסין לעבר את החודש עכ"ל, ונ"ל מיהו מדהביא הרי"ף את הירושלמי מוכח דקאי אסתם סעודת ר"ח דהרי"ף אינו מביא אלא מה שנוהג בזמן הזה כידוע. בסי' תמ"ב בטור וקולן של סופרין עושין אותו מקמח וסופרים מדבקים בו ניירותיהן כל אלו לר' אליעזר הן בלאו ולא בכרת עכ"ל. י"ל דהטור גרם במתני' ר' אליעזר ובברייתא ר' אלעזר כדאי' בתוס' שי"ל שכן הוא הגירסא א"כ הוא סובר שגם נוקשה בלאו (ובתכשיטי נשי מוסיף שאף היא בכלל נוקשה או חמץ ע"י תערובת) מביא רבינו הטור סתם תנא דמתני' ור"א בפלוגתתא הנ"ל. שם במחבר ס"ה וכן אם העמיד גבינות בחלב משכר שעורים או חטים חייב לבערו עכ"ל. י"ל דמיירי בהעמיד קודם הפסח דאלו העמיד בפסח בלא"ה לא בטיל משום משהו וחייב לבערו כדקיי"ל כשיטת התוס' ולכן אינו מזכיר המחבר מתי העמיד דבכל אופן מאיזה טעם שהוא גם אם העמיד קודם הפסח אסור משום דבר המעמיד ונקט סתם חייב לבערם משום דגם בלא סברת דבר המעמיד אסור ג"כ משום משהו ואף אם העמיד קודם הפסח אסור לשיטות דגם בלח חוזר וניעור אך הרמ"א פסק להקל בלח שאינו חוזר וניעור. בסי' תמ"ב במג"א סק"ד תערובת חמץ עוברים עליו משום בל יראה וכתב המ"מ פ"ד דווקא שיש בו כזית חמץ בתוך אכילת פרס וזה עיקר עכ"ל. ונ"ל דהגם דאי שריף ליה את הכותח הבבלי בטלה דעתו ופטור לחכמים מ"מ כזית חמץ יש בו בכדי אכילת פרס ושם איסור עליו דפסק רבינו כר"א דחייב בתערובת זה כיון דיש בחמץ בכדא"פ ועל כל כזית וכזית חייב באכילתו וה"ה בבל יראה אי סביר ר"א היתר מצטרף לאיסור ואי לא סבר ר"א הא לא חייב אי שריף לי' דאכל כזית בכדי אכילת פרס מצד דרש דכל מחמצת וחייב בב"י על כותח כך למדתי מדברי רבותינו המפרשים ז"ל. שם במחהש"ק סק"א שאין ס' נגד החמץ אע"ג דוודאי אסור באכילה עכ"ל וזה כיון דאסור מדאורייתא לאכלו כולי עלמא מודים דצריך ביעור לכה"פ מדרבנן. שם בטו"ז סק"א דלא מצינו להדיא כן בדברי ר"א כנלע"ד עכ"ל ועל זה יש לדקדק למה לא נקיט בברייתא דנחית הא במניינא וגם נוקשא הרא"ש סבר דנוקשה כש"כ היא כדאי' בב"י ופטור א"כ עדיין לא אתיא דברי ר"א כהוגן דסבר מתני' ר"מ היא מדנקט נוקשה דלמא דווקא נוקשה אבל תערובת חמץ לא וממנ"פ תקשה דקדוק הב"י ולדברי הטו"ז לא פרטה הברייתא נוקשה. שם במג"א סקי"ב דעשוי לחזק ופשוט דאפילו פחות מכזית צריך ביטול ואם לא ביטלם צריכים ביעור עכ"ל. ונ"ל די"ל דהרא"ש איירי בכל שהוא כגון קמח דזה אין דרך ליקח פירורי קמח ולאכלם וכל החשש הוא שמא יפול בתערובת ולא יתבטל שחמץ במשהו וזה רק מדרבנן ולא גזרו על זה כיון שכל גוף איסורו רק מדרבנן ובכפות תמרים רוצה לומר דהא דחצי שיעור אסור מן התורה היינו פחות משיעור שלם אבל כל שהוא באמת אפילו מה"ת מותר כיון שאין דרך לאכול כלל כל שהוא כמוהו והנה ברש"י שם ביומא ריש פרק יו"כ כתב להדיא פחות משיעור שלם. שם בד"מ והיותר נלענ"ד דבדבר שאינו איסור אכילה בזה ח"ש אינו אסור מה"ת אבל אסור מדרבנן עכ"ל אך זה הוא נגד רש"י בשבת דף פ"א ע"א שמפרש דעל חצי שיעור לענין שבת אסור משום ח"ש מה"ת. שם בהג"ה סי"א וטוב לעשות כן בכלים שמניחים בהם קמח בכל השנה וכן בכלים שמניחים בהם פת כל השנה עכ"ל ונ"ל ליתן טעם לזה דיש לחוש שהקמח כבר הוא חמץ שנטחן מחטים שנתרככו במים והכלי מצרף הפירורים לכזית וגם בסל של פת יש לחוש דהכלי מצרפו אע"ג דפירורי לחם ממילא בטילי (משא"כ בפירורי עיסה שצריך לבטלם) מ"מ הכא הכלי מצרפם וממילא חשיבי ככזית פת ואינם בטילים. בסי' תמ"ד במג"א א"נ שאני הכא שיכול לחזור לביתו ולילך אח"כ לרבו ללמוד עכ"ל. משא"כ הכא דבכל פעם שילך יצטרך ליטמא בבית הפרס ונלענ"ד עוד לחלק בפשיטות דהא דמערב לילך לרבו ללמוד דמשמע שהולך רק לפי שעה ללמוד ולא לישב בקביעות לפניו כיון דמערב דעתו לחזור אח"כ אז ביעור חמץ קודם דגדול המעשה מן הלמוד דהא צריך לבטל מלמודו לכל המצות