התעוררות תשובה חלק ד שלד

כשהעכו"ם עושה בעדו בבית שלו אבל בשל ישראל אסור אפילו בביתו של גוי עכ"ל, הנה דין זה הביא הגמי"י בשם רב כהן צדק והרב כ"צ סבר שם דצריך לקנות ממנו החלב כי צריך שיהיה החלב של גוי בשבת וממילא הגוי עושה בשלו והא דנקט במחבר הלשון מחלב של ישראל דמשמע דהחלב היא של ישראל כוונתו בזה האופן שמותר (ויש לחוש לפ"ז משום גבינות של נכרים דאסור משום תקנה ולא פלוג כדאי' בש"ך יו"ד אבל הרב כ"צ מתיר במקום שידוע שאינן כל הני חששות עיין ביו"ד סי' קט"ו בש"ך שם). בסי' ש"ח במג"א סקי"ז מרגלא בפומי' דאינשי דמותר לטלטל נר שלם של חלב או של שעוה עכ"ל. ונ"ל דהנה בקידושין דף כ"ח ע"ב אי' ברש"י בשר שור וכ"ש שור חי שדומה לכלי שמשתמשין בו ובתוס' שם בשם רש"י הואיל שמשתמשין בו והוי חזי למלאכה משמע דאז מיקרי כלי אבל לפי מה שכתב תוס' שם כ"ח ע"א בד"ה מטבע (וכן בבבא מציעא דף מ"ה ע"א ד"ה אין מטבע) וז"ל ואמר ר"י דמטבע מיקרי כלי שראוי לשקול בו משקולת עכ"ל לפ"ז ה"ה בנר ובפרט במקום שמוכרים אותם במשקל ליטרא ראוי לשקול בו דבר ונלענ"ד דמדברי תוס' במס' שבת אין ראייה לנר של חלב או שלשעוה דמיקרי כלי דהתם מיירי בפתילות בשמן דיכול ליטול ממנה הפתילה ולעשות כמה דברים כל מה שירצה אבל אם הפתילה בנר של חלב אינו יכול ליטלה ובטל הוא לגבי החלב ולכן לא מיקרי כלי אבל לפי דברי הר"י דלעיל שייך בו הטעם כמו במטבע ולפ"ז אתי שפיר מנהג העולם דדווקא נר שלם שיכולין לשקול בו לפי ערך המשקל אבל אם אינו שלם ואינם יודעים ערך המשקל אין יכולין לשקול בו ולא מיקרי כלי ויעויין במחהש"ק ס"ק זה. בסי' שט"ז בטו"ז סק"ג ובלבד שלא יתכוין לצוד. עיין פמ"ג דהא דגזרינן משום במינו נצוד והוה כעין סברת תוס' ורא"ש ביצה דף ל"ב ע"ב גבי האי מדורתא אך הא הכא אינו מתכוין כלל ליצוד רק אם הוה פסיק רישיה דמה"ת חייב אבל אי לא ניחא לי' לא שייך למיגזר אטו פסיק רישיה דלא ניחא דפטור מה"ת. שם בטו"ז כמו בכוורת היכא דלא הוה פ"ר כיון שיש נקב קטן כמש"ל ה"נ אין פ"ר עכ"ל. ואינו מובן דאם לא הוי פ"ר לא הוה כלל מלאכה ואם הווה וודאי פ"ר רק ספק אם יש שם זבובים הוה ספק מלאכה אבל י"ל דהוה ספק דרבנן כיון דאין במינו ניצור הוה דרבנן אבל זה אינו דבדבר הרגיל ושכיח לא אמרינן ספק דרבנן להקל דאזלינן תמיד בתר שכיח בין להקל בין להחמיר אפילו בדאורייתא וזבובים רגילי ושכיחי להיות אך אם הפריחם פעם אחת או שתים אז לא רגילי ושכיחי להיות עוד רק ספק אם הלכו כולם והוה ספק דרבנן ולא הוה כעושה ספק בידים כיון דבשעה שמפריח אין עושה שום איסור ואח"כ כשיסגור התיבה אז ממילא ספק דרבנן הוא. שם בטו"ז בסוף הדבור ויפה הקשה עליו מו"ח ז"ל דבפרק משילין משמע אח"כ בסמוך בהדיא דדבורים הויין שאין במינן בניצוד ואפ"ה בעי דווקא דלא יהיה פ"ר עכ"ל. ונלענ"ד די"ל דלפי מאי דמסיק בגמרא דקמ"ל ובלבד שלא יעשהו מצודה דגם בדבורים שאין במינו ניצוד יש לומר לר"ש ובלבד שלא יתכוין לצוד מיירי אפילו יכסנו שלא יהא בו אפילו שום חור כל שהוא שרי כיון דהוה רק דרבנן רק קודם שמסיק זה והוה סברא דדאורייתא הוא אז צריך אפילו לר"ש להיות עכ"פ חור כדאי' בתוס' וכפי' כל המפרשים גם על קושית הדרישה על הב"י שכתב דדבורים יש במינו ניצוד ומהגמרא מוכח דאין במינו ניצוד דמתרץ הגאון (עיין בצל"ח) דכוונת הגמ' דקמ"ל דדבורים מיקרי במינו ניצוד בוודאי שפיר דברי הב"י. שם במג"א סקכ"ג אבל מותר לדרסם לפי תומו ואפילו במתכוין כתב המג"א ואפילו להרמב"ם שרי וצריך טעם עכ"ל ונ"ל לדידן יש לפרש דשרי מדאורייתא דמלאכה שאצל"ג היא דלא צריך להמומתים ואינו דומה למשכן דהיו צריכים להאילים המאדמים לאחר מיתה לפשוט עורותיהם וי"ל דרבנן לא גזרו בזה אבל להרמב"ם דפסק דמלאכה שאצל"ג חייב צריך באמת טעם ומ"ש המג"א ואף השממית נ"ל דאיסור גמור הוא עכ"ל לענ"ד להרמב"ם חייב מה"ת ולשאר פוסקים אסור מדרבנן. שם במחהש"ק סקכ"א וא"כ ליכא רק איסור דרבנן עכ"ל אבל הפוסקים ז"ל מביאים מירושלמי דבתולש מנחי דווקא פטור אבל ממתה חייב (עיין בחיי אדם). בסי' שי"ח במג"א סק"ב אבל במ"ש מותר מיד וטעמו כיון דהעכו"ם בישל בהיתר לא בעי בכדי שיעשו עכ"ל. ודבר זה אם שייך בו בישול גוי הוא פלוגתת הרשב"א ורא"ה עיין ביו"ד סי' קכ"ג. שם במג"א סקל"א ואעפ"י דדבר שיש לו מתירין לא