התעוררות תשובה חלק ד שכט

שיאמר שהגוי עושה בשליחותו של ישראל כיון דלאו דרכו של מרחץ בכך לא יחשודו על זה ולסמ"ג שמשמע שגוי העושה מלאכה בשליחות ישראל הוי איסור דאורייתא שפיר דאסרו משום מראית העין על דאורייתא ולא על שכר שבת דלא הוי איסור דאורייתא רק איסור קל מדרבנן. שם בטו"ז סק"ג וה"נ הוי האיסור משום מראית העין שיאמרו שכירו הוא למה מותר במקום שאין בני אדם מצוים עכ"ל. ונלענ"ד ליישב דיש ליתן טעם למה אסרו בחדרי חדרים משום לא פלוג דדבר זה בחוץ יהי' אסור ואם נכנס לחדרי חדרים יהי' מותר זה אינו מסתבר לכן אסרו חכמז"ל לסתם בני אדם שבחוץ יהא אסור ומבפנים מותר בכל, וכיוצא בזה מצינו סברא כזו בטו"ז לקמן סימן אבל הכא דמצינו דבפרהסיא גופי' אינו אסור בכל פעם דאם נתפרסם הדבר דדרך של דבר זה בכך מותר, או כגון שאם שכרו לשנים רבות מכיון דבפרהסיא גופי' שרי לפעמים זה לא אסרו חכז"ל משום לא פלוג. בסי' רמ"ד בלבושי שרד על טו"ז סק"א ובתוס' כתב דביש לנכרי חלק בו שהוא כש"כ מאריסות וקשה דוודאי בקבלנות גרע מאריסות ויש ליישב ואין להאריך. ונלע"ד ליישב כך דהתוס' מיירי בקבלנות שאין לישראל ריוח מזה שעושה בשבת כגון אם התנה שיעשה אותו לשנה והוא יכול לעשות בחצי שנה ואין לו הנאה במה שעושהו בשבת משא"כ בשהתנה שיוגמר לחצי שנה, ואם לא יעשה בשבת לא יוגמר בחצי שנה זה אסור ע"פ דין דהוה כשכיר שעשה מלאכה בשבת אע"פ שהוא בהבלעה דשכיר שבת אסור בהבלעה ושכר שבת מותר. שם במג"א סק"ו עיין פ"ג דשביעית משנה א' צ"ל פ"ג דשביעית ובתוס' חדשים משני שם משום דלא הוה בשביעית רק מלאכה דרבנן לכן לא חיישינן לאורחים ולי נראה לחלק דהתם מיירי שמוציא זבלים מן העיר בפרהסי' אז אין לחוש לחשד שהאורח יסבור כיון שהוא מוציא זבלים בפרהסיא [ומיירי לאחר שפסקו עוברי עבירה] מסתמא מותר לו להוציא כיון שהוא עושה זאת בפני עם ועדה ואין מוחה בידו אבל הכא מיירי שאין דר שם אלא הוא לבדו אז יחשוב אותו אורח שהוא עושה איסור בזה וממילא מיושב קצת גם מנר חנוכה שלא חיישינן למראית עין של אורח דמיירי בעיר לא יחשוד האורח אותו שלא הדליק, כסברתי ועוד נלענ"ד ליישב באופן אחר בשלמא גבי דבר מחובר דדרך רוב העולם שמלאכתן לזמן ידוע וארוך כגון לבנות ביתו או לקצור שדהו שנמשך לזמן מרובה בזה וודאי תוך הזמן הזה יש לחוש שיבא אורח וגם הרבה אורחים ואינם מועטים, אכן בדבר שהוא רק לשעה מועט לא אסרו חכז"ל דלמא יבוא באותו פעם אורח ואם יבא אינו רק אחד לכן הכא גבי דבר מחובר לבנות כותל, לקצור שדהו חיישינן לאורחים ואסור משא"כ גבי שביעית דמוציא זבלים לאשפתות אינו רק לשעה בזו לא חיישינן לאורחים וה"ה גבי נר חנוכה שאינו אלא חצי שעה ולעיל גבי מרחץ נמי שאינו אלא לשעות לא חיישינן. בסי' רמ"ט במחבר ס"ב אסור לקבוע בערב שבת סעודה ומשתה שאינו רגיל בימי חול. יש לפרש שאינו רגיל לאכול בימות החול כגון שרגיל לאכול שתי סעודות בכל יום והוא אוכל בע"ש סעודה נוספת, או אינו רגיל היינו שאוכל יותר באותו סעודה מסעודה בשאר ימות החול. שם במג"א סק"ג וצ"ע דכתב בסי' תמ"ד ס"ז דסעודת אירוסין סעודת מצוה היא מפני הכי שרי בע"פ הגם שבחוה"מ אסור לעשות סעודת אירוסין כש"כ בע"ש דקיל טפי דשרי כדאי' בגמ'. ויש ליישב דהא דע"ש קיל מערב פסח היינו לענין אכילת תיאבון דבערב פסח משום חיובא דמצה מודה גם ר' יוסי אבל לענין זה שאסור לאכול מן המנחה ולמעלה לאכול סעודה בערב שבת נ"ל דערב שבת חמור דיש ליתן טעם ולפרש משום כבוד שבת הוא אם קובע עצמו לסעודה גדולה מיחזי דלא חשש לשבת להכינו שצריך להכין בבישול ואפי' ושאר הכנות היפך ממה שעשו האמוראים שנראה שעשו כולי יומא בהכנת שבת כאלו מלך בא לביתו כדאי' פ' כל כתבי והובא במחבר סי' ר"נ ומזלזל בזה בכבוד שבת דנראה דלא חש לי' לקמחי' דשבת כמו שאי' בה"ה אם קובע סעודה בכל ערב שבת מהמנחה אסור מצד הדין דנראה דמזלזל בכבוד שבת ודווקא רק באקראי שרי לאכול מן הדין והנה זה שייך דווקא בערב שבת כיון שצריך להכין הכל לאפות ולבשל בערב שבת מחזי כמזלזל בכבודו אבל בעיו"ט דלא שייך טעם זה דהא יכול לבשל ולאפות לכבוד יו"ט ביו"ט שרי והנה אפילו ערב שבת בשחרית אסור לעשות סעודה שאינה רגיל בה דהטעם הוי משום כבוד שבת ולא משום שיהא תאב לאכול דהא אפילו בערב פסח אינו לכל היותר אסור רק מן המנחה ולמעלה וזה הטעם משום כבוד שבת יותר שייך