התעוררות תשובה חלק ד שכה

הגהות על ש"ע אורח חיים בסי' י' בט"ז סק"ד בסופו השואל לחבירו מלבוש כזה אין השואל מברך עליו. לפ"ז לתוס' הובא בהג"ה סק"י דיכול לברך על טלית שאולה כמו נשים במצות עשה שהזמן גרמא, ואם רוצה לקיים מצוה מדאורייתא צריך לומר לו שיתנהו במתנה ע"מ להחזיר חוץ לדברי פסקי תוס' הובא ברמ"א ס"י. בסי' נ"ה בשע"ת סק"ח בסופו דתיכף כשחשיכה ליל שנולד בו נעשה ב"מ. ויש בזה פלוגתא עיין בתוס' ערכין דף ל"א ע"א בד"ה מיום ליום וכו' אם מנין מעת לעת בזה או לא. בסי' נ"ח במחבר ס"ו ואם עברה שעה ד' ולא קראה קוראה בלא ברכותיה כל היום, ועיין בפר"ח בשם הרמב"ם והרמב"ן שמתירין לקרות בברכות וי"ל אם בדיעבד שהי' אונס ולא הי' יכול לברך עד ד' שעות יכול לברך עד חצות על סמך דברי ח"ס שהובא כאן בהגהות על השו"ע שלפי מה דמסקינן לקמן דזמן תפלה עד ד' שעות ובדיעבד עד חצות יכול להתפלל ויש לו מצוה, ה"ה הכא דעד ד' שעות יכול לברך ובדיעבד עד חצות יש לו מצוה מזה אע"פ שאינו שכר ברכה בזמנה דהא דין זה נובע מהרא"ש וכתב עד ד' שעות "כזמן תפילה". בסי' נ"ט במחבר ס"ג ויש לחוש לדבריהם. עיין פר"ח שאם מתפלל בבהכ"נ ויש שם עוד מנין אע"פ שהם התפללו מ"מ מיקרי בצבור ויכול לאמרם אפילו אם מתפלל בפני עצמו וכן לענין הלל בראש חודש לשיטות שאין מברכין עליו ביחיד. בסי' ע"ט במחבר ס"ד ואם יש בהם ריח רע דינם כמו צואת האדם. אבל בטור אי' וז"ל אבל אם יש בהם ריח מרחיק ממקום שכלה הריח עכ"ל א"כ לא הוה כצואת האדם דבצואת אדם מרחיק ממקום שכלה הריח עוד ארבע אמות ועיין בב"י ובהגהות מרלנ"ח פירוש דלשון הטור דווקא ולא כב"י וב"ח. שם במחבר ס"ד ונבילה מסרחת דינו כמו צואת אדם. כזה אי' בטו"ר להדיא וצ"ל מלפניו כמלא עיניו ולאחריו ד' אמות ממקום שכלה הריח. שם במג"א סקי"ג ומ"ש נלענ"ד עיקר. יעוין מחה"ש והיינו הרחקת ד' אמות צריך ואם כלה הריח בסוף ד' אמות שרי אבל בצואת אדם צריך להרחיק עוד ד' אמות ממקום שכלה הריח. בסי' פ' במחבר ס"א יניח תפלין בין אהבה לק"ש. משמע דאמר ברכות קריאת שמע אע"פ שצריך להפיח וברישא נקט שגם כן לא יתפלל, וצריך לחלק בין ברכה לתפלה דברכה קילא וצ"ע מתוספות בעירובין דף ס"ד ע"א דמסופקין שם אם ברכות דומה לתפלה או לא או יש לפרש שיכול לעמוד עצמו בשעת ק"ש עם הברכות מ"מ בתפילין יחמיר ולא יניח תפילין אלא בין אהבה לק"ש ודוחק דא"כ למה מותר לברך עליהם דלא הוי אונס כ"כ להניחם בין אהבה לק"ש. כסי' ע"ט בב"י ד"ה ואי' בברייתא וכו' כתב הב"י ליישב למה לא מביא הטור מה שאי' בגמ' דאין קורין ק"ש נגד אשפה שריחה רע, ותירץ כיון שכתב הטור בהא דיש להם דין של ריח רע שצריך להרחיק מהן, אם כן אשפה שריחה רע בכללן הוא. וקשה לפ"ז למה מביאו הגמרא בפרטות הא דאשפה ויש לחלק אם אשפה דינה כצואה אם כן צריך לפניו כמלא עיניו ולאחריו ממקום שכלה הריח ד' אמות [והביאה הגמרא בפרטות זה] והנה להבית יוסף שפירש בכוונת הטור במה שכתב שצריך להרחיק מכל דבר שיש לו ריח רע היינו כדין צואה ממש ממילא אין צריך להביא הא דאשפה אבל לפי המרלנ"ח שפירש בטור שריח רע אין לו דין צואה ממש שבצואה שצריך להרחיק מלפניו כמלא עיניו ולאחריו ד' אמות ממקום שכלה הריח ודווקא בצואה כך הוא ולא בדבר שיש לו ריח רע, א"כ אשפה אם אסורה מדין ריח רע אין צריך להרחיק רק כמו מריח רע ואם יש לו דין צואה צריך להרחיק ממנו כמו צואה וצ"ע [וי"ל דמיירי באשפה שאין נבילה מוסרחת שכיח בו רק שהיא בעצמה מסרחת לכן יש לדון אם יש לה דין צואה כמו עביט של מי רגלים אע"פ שאין בו צואה כיון שבעצמו מסריח יש לו דין צואה או שנדון רק כדבר אחר שיש לו ריח רע]. בסי' פ"ב במג"א סק"ב דבזמן הקור שהצואה נקרשת הרבה כאבן שרי לקרות כנגדה אע"פ שתחזור אח"כ לקדמותה בזמן החום מ"מ בתר השתא אזלינן וכ"מ קצת בטהרות. יעויין בשו"ת ח"ס