התעוררות תשובה חלק ד שכא

איידי דאיירי איישב קושיית תוס' ריש פרק לולב הגזול שהקשו למה לן דרש שאינו יוצא במצת טבל משום דכ' לא תאכל עליו חמץ מי שאינו חייב עליו אלא משום חמץ בלבד בזה יוצא ידי חובת מצה אבל אם חייב עליו גם משום טבל אינו יוצא תיפוק ליה דבלא"ה אינו יוצא דהוי מצוה הבאה בעבירה ונ"ל ליישב דאם אינו טבל רק מעשר עני שהאוכלו היא רק בלא תעשה א"כ עשה דבערב תאכלו מצות דוחה לא תעשה כיון שהוא בעידניה ולא שייך בו מצוה הבאה בעבירה ולכן צריכים אנו לדרש דיען שיש עליו איסור נובל אינו יוצא. סימן י"ב הים של שלמה במסכת יבמות כתב שבמקום שנוהג חרם דרבינו גרשום גם פלגש אסור ע"כ ואינני מבין רגמ"ה תקן שלא ישא אשה על אשתו ומאין לנו להכניס בתקנה זו מה שלא תיקן בפירוש אדרבא מצינו בפוסקים שאם מסופקים בכוונת איזה תקנה הוה ספק דרבנן ולקולא ועוד זיל בתר עיקר טעמא שכתב המרדכי שאיננו משום דררא דאיסורא רק תקנה לעתים הללו שהפרנסה קשה מאוד ואם יהיו לו שתי נשים ובנים משניהם עי"ז יתרבו המחלוקת בענין הפרנסה ודברים שונים וזה לא שייך בפלגש שאיננה בכתובה וקדושין רק מייחד אותה לזמן ובכל יום ויום יוכל לפרוש ממנה וגם אינו מחוייב במזונותיה משא"כ בשנושא אשה בקדושין שאינו יוכל לגרשה בע"כ כתקנת הגאונים גם כתב הב"ש בסי' קנ"ד על דברי הרמ"ה בסי' כ"א שיש אומרים שאסור פלגש משום קדשה שחזר בו הרמ"ה במ"ש בסי' קנ"ד שהעתיק דברי הרמב"ם ז"ל בזה כלשונו. סימן י"ג כתב הבית שמואל בסי' ה' סק"ג דפסיק רישא דלא ניחא לי' מותר בשבת עי"ש והנה בליל כל נדרי בקיבוץ עם וברוב הנרות הדולקין וע"י אכילת סעודה מפסקת ותפילה גופא ע"י זה מזיעים הרבה ולפעמים יכולים לסחוט הבגד מרוב הזיעה, אם מותר לישב על הספסל כי עי"ז סוחטין הזיעה ובפרט מהחלוק וכתונת והיא לכאורה דבר שאין מתכוון ופסיק רישא דלא ניחא לי' כי מה לו בכך אם יוצאת הזיעה מהבגד או לא ואפי' לשיטת הערוך בפסיק רישא דלא ניחא לי' מ"מ איסור דרבנן מיהא איכא הכה טעם איסור הסחיטה כבר אי' בר"ן כיון שהוא תולדת דישה ואם מה שיוצא מהדישה הולך לאיבוד אינה דומה למלאכת המשכן שהי' דשין הגרעינין מהקליפה כדי לצבוע לפי"ז לא הי' רק תרי דרבנן. אולם אם הטעם הסחיטה משום לבון ולבון אין שייך רק ע"י מים כדאי' במ"א שבשאר משקאות לא שייך לבון רק יש אומרים שע"י יין לבן שייך ג"כ לבון וכל העולם נוהגין ללבוש לכבוד יו"ט חלוק וכתונת נקיים יש גם כן צד להקל כי מחמת העמידה הוא עוף ויגע וחלוש וגם ע"י טרדת היום ותפילה יש לו צער וקשה לו מאוד אם לא ישב להניח את עצמו כי במקום צערא יש להקל בפשיטות כמבואר בשו"ע סי' ש"ז לענין שבות דשבות אך ע"ז יש להשיב כי מה שאנו מתירין שבות דשבות במקום צערא או שבות במקום גדול כבוד הבריות היינו דאיקרי לפעמים אבל אם יודע מקודם שיכול לבוא לידי אסור לעשות דברים כאלו וצריך לעשות פעולה להנצל מזה שלא יהא צריך להיתר הזה והוא גמ' מפורש במס' שבת הובא במ"א או"ח סי' י"ג יעויין שם והנה כבר נתעורר בענין כזה בשו"ע בה' שבת בענין אם מותר להכניס ולהוציא הברזא המכורך במסמרטט שעי"ז נסחט הסמרטט מהיין שבלוע בו הנה פשיטא לי מי שעמל ויגע וצריך לנוח שמחוייב לנוח לקיים מצות שבתון, וכן מוכח מל' הרמב"ם שנתן טעם על טלטול מוקצה שהוא משום שבתון שצריך להיות במנוחה שלא יתעסק כולי יומא בטלטולי דברים ולהעמיל בהם וכן נראה מדברי הרמב"ן שכתב כך והריטב"א מביאו וכתב עלי' שהוא כפתר ופרח: