התעוררות תשובה חלק ד שיח

ע"ז אם לא נאבד הכתובה והרמ"א שכ' שצריכים ליתן כתובה אחרת מיירי על סתם לא במקום שנהגו שהרב משגיח ע"ז בשעת קידושין ובאמת אם כתב הכתובה ונאבדה החיוב מוטל עליו ליתן לה כתובתה כמו מי שכתב שטר חוב ונתן למלוה ונאבד השטר מ"מ החיוב על הלוה לשלם. סימן א' מבואר בשו"ע אהע"ז סי' כ"ו ובפוסקים ושו"ת אחרונים ז"ל הפלפול אם פלגש מותרת או אסורה וקשה לי מאוד מגמ' גיטין ל"ג א' שאי' שם כל המקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן קדושין מיניה ומקשי ה"ת קדיש בכספא קדיש בביאה מאי איכא למימר ומתרץ שוינהו רבנן בעילתו בעילת זנות וקשה כיון שדר עמה כאיש ואשתו וקדש אותה בתורת קדושין למה יהי' גרוע מסתם פלגש שטעם המתירין כיון שמיוחדת לו ודר עמה כאיש עם אשתו וא"כ מאי בעילת זנות שייך הכא וי"ל כיון דקדש אותה בביאה ורב מנגיד מאן דמקדש בביאה משום פריצותא דהוה כזנות עיין ברש"י שם א"כ כיון דאפקעינהו רבנן קידושין ממילא הוי בעילתו בעילת זנות כיון דקידש אותה בפריצותא וכיון דיש כח לחכמים להפקיע הקידושין כדמצינו אפקרה רחמנא לזרעיה ממילא נעשה בעילתו בעילת זנות. ומיושב בזה דקדוק עצום דאמרו שויה רבנן לבעילתו בעילת זנות הלא כיון דאפקעינהו רבנן לקידושין הוי כל בעילותיו מזמן הקידושין כל אותן השנים עד ששלח הגט וביטל אותו בב"ד כל בעילותיו זנות הן ולמה נקט לשון יחיד ובזה ניחא דכל בעילותיו באמת אינם בעילת זנות רק כמו בפלגש ורק בעילה ראשונה במה שקידש אותה שהיתה בפריצות והקידושין לא חלו. והנה לפ"מ דאי' בהתעוררות תשובה ח"א סי' ר"ה שמסופק אם הא דאמרינן באשה שנאנסה ופסקינן כרבא שאפילו סופה ברצון מותרת משום דיצרא אלבשה ומסופק אם שייך סברא זו גם באיש כגון שאחותו ואשתו עמו בבית וסבר שאשתו היא ובאמצע נתוודע לו שאחותו היא עיי"ש ולפ"מ דאי' בקידושין בתוס' ד"ה שמקדש בביאה דעתו על גמר ביאה אם האב מסר בתו הנערה לאחד לאשה והוא קדשה בביאה (ברצון האב) ובאמצע הביאה עדיין איננה אשת איש וקבל אביה כסף קידושין מאחר להתקדש לו וראתה זאת והיא אינה פורשת ממנו פשיטא שנדונית שתחלתו באונס וסופו ברצון וכש"כ בזה שתחילתו בהיתר גמור ועל הבועל יש לדון ששייך סברא זו גם באיש כאשר כתבנו ופשיטא שהאב עשה עבירה גדולה בזה הגם שהיא פטורה והוא אונס מ"מ הכשילם במעשה איסור וראיה לזה מצפור מצורע שמותרת באכילה משום שלא אמרה תורה שלח לתקלה והכוונה דאם ימצא אחד את הצפור ויאכלנה הוא עושה עבירה וע"כ הצפור מותר ולא בא תקלה ע"י שלוח הצפור על פני השדה וקשה הלא כל מי שמוצא צפור זה באמת מותר לאכלה כיון שכתוב אחרי רבים להטות ורוב צפרים בשדה אינם צפור מצורע ומותר לכתחלה לאכלם וצ"ל הגם שהמוצא אינו עושה שום איסור אפי' אם יתוודע לו אח"כ שהי' צפור מצורע א"צ לכפרה ותשובה כמו האוכל בשר ואח"כ נמצא א' מח"י טריפות בבהמה זו אינו צריך תשובה וכפרה כי ברשות אכל שהתורה אמרה אחרי רבים להטות ומ"מ נכשל במה שאכל דבר אסור ה"ה בזה אם גם הצפור שמצא מותר לאכלו מ"מ אם היה אסור כשל באיסור ה"ה בזה הנערה אם גם פטורה היא מ"מ המעשה גופיה דבר איסור הוא ופשיטא כיון שהנערה ואבי' יכולין לקבל קידושין בעדה והיא פושטה ידה באמצע וקבלה הקידושין מאחר פשיטה שחייבת אם לא פרשה תחילה מבועל זה ועיין תוס' יבמות דף נ"ג ע"ב. סימן ח' קשה לי מאז על שיטת ר' יונה והראב"ד ודעימייהו שאין שום איסור בפלגש וקשה מגמ' גיטין ל"ג ע"א שאי' שם אפקעינהו רבנן לקידושין מיני' ומקשי תינח דקדיש בכספא קדיש בביאה מאי איכא למימר ומתרץ שויוה רבנן בעילתו בעילת זנות וקשה כיון שדר עמה כמו איש ואשתו שנים רבות אם גם אפקעינהו רבנן לקידושין לא תהא גרועה מפלגש שמותר לכתחלה ומאי בעילת זנות איכא לפי שטתם ולדוחק הקושיא נ"ל ליישב לרבותיו של רש"י שם שמפרשים ששוינהו רבנן בעילתו בעילת זנות כיון דרב מנגיד למי שקידש בביאה משום פריצותא והקשה רש"י עליהם ועוד דקמשני שוינהו וכו' היכא מצי לשווי' בעילת זנות הא קידושי ביאה מן התורה הם וכי אמרינן דרב מנגיד וכו' קידושין מיהא לא בטלי עכ"ל ועלה בדעתי ליישב הלא הוא קדיש