התעוררות תשובה חלק ד שי

טפת דם כחרדל כמו שיכולה לראות מחמת אונס ולכאורה י"ל דדווקא בבתולה שתבעוה לינשא לה יש לה חבת ביאה כ"כ שנחשוש על דם חמוד אבל אם כבר היתה נשואה לאיש אין חמדתה כ"כ גדולה כדי לחוש לדם חמוד ויש ראיה מקושית הטו"ז שם איך בא יהודה אל תמר ובועז אל רות הלא לא המתינו ז' נקיים והמה היו כבר נשואות לאיש אבל י"ל כיון שהיו רכות בשנים וראיה שהיה להן בנים אח"כ ה"ה חמדתן גדולה אבל בזקנה וכבר היתה לאיש שניהם יחד אולי אין צר יכין לחוש לדם חמוד ובשו"ע שם כ' מחזיר גרושתו צריכה לישב ז' נקיים מוכח להדיא שכבר היתה לאיש וגם לאותו האיש בעצמו בלי ספק אין חמדתה מרובה כ"כ ואעפ"י כן צריכה לישב ז' נקיים (ודוחק לומר שמיירי בגרושה מן האירוסין) אבל ראיתי רבותינו האחרונים ז"ל שמתרצין קושית הטו"ז דדוקא בתבעוה לינשא בזה צריכה ז' נקיים אבל אם בא עליה במקרה בעלמא כמו המר אי"צ ומלשון תבעוה לינשא יש לדייק כן אבל זה נגד הסברא כי החמוד בא מחמת חבת ביאה וזה שייך גם אם איננו דרך נישואין ויש להביא ראיה מלשון זה לסברת הטו"ז שכ' שכיון שתמר ורות היתה מצוייה לו מיד להיבעל הוי כפת בסלו ואין החמוד כ"כ גדול כדי שנחוש שמא ראתה דם מלשון "תבעוה לינשא" ומשתבעוה לינשא נותנין לבתולה זמן י"ב חודש להכין עצמו לחופה ולאלמנה ל' יום ולא נוכל לומר שהוי כמו פת בסלו ולכן צריכה ז' נקיים אבל אם באמת היא טהורה ונתפייסה מיד להיבעל הוי כמו פת בסלו. ובאמת תמוה לי קושית הטו"ז שהרי תמר היתה קודם מתן תורה ומאין לנו לומר שחששו כבר לתקנה זו וגם בזמן רות ובועז אולי לא תקנו עוד גזרה זו וע"כ צ"ל שרות לא שמרה ז' נקיים לפי מה שאי' במדרש שבאותו לילה בא בועז עליה ודוחק לומר כיון שבועז היה זקן בן שמונים שנים אז כדאי' במדרש אין חמדתה כ"כ שנחוש לדם חמוד דא"כ היה להם להפוסקים להביא חלוק זה ואולי בזקן וזקנה יש לעיין. בשו"ע יו"ד סי' קצ"ז ס"ד ברמ"א איתא שאעפ"י שאשה אסורה לטבול ביום ח' משום סרך בתה אבל כלה אם אירע טבילתה ביום ח' מותרת לטבול כיון שעדיין לא נכנסה לחופה לא שייך בה בה סרך בתה ונראה לי פשוט שאם היא גרושה או אלמנה ויש לה בנות אסורה לטבול ביום ח' משום סרך בתה ויש להסביר גזרת סרך בתה שחפיפתה וטבילתה שהיא מעשה רב רואה בתה ולומדת ממנה לטבול ג"כ ביום ח' אבל מה שאמה הסתירה עצמה שלא תתייחד עם בעלה עד הלילה זאת אינה יודעת בתה כי הוא דבר סתר רק חפיפתה וטבילתה שבימי הגמרא עשו זאת בביתן כדמשמע בסוף מס' נדה מילתא אשת רב נחמן זאת רואה בתה ולומדת ממנה. סימן ט' שאלה אחד אמר לאביו שיבא לבקר אותו בביתו אם יוכל לחזור בו. תשובה לענ"ד דבר פשוט שאינו יכול לחזור בו כי אמר לקיים מ"ע של כבוד אב כי הביקור הוא בכלל כיבוד כמו שתניא בר"ה דף ט"ז ע"ב חייב אדם לקבל פני רבו ברגל חזינן דקבלת פנים בכלל כיבוד הוא ואפילו ביו"כ מותר לו לעבור במים לקבל פני רבו או אביו או מי שגדול ממנו כדאי' ביומא דף ס"ז ע"ב וילפינן כל המצות מצדקה כמו בצדקה האומר סלע זו לצדקה אם אינו מקיים דבורו עובר בעשה ולא תעשה וכל יום ויום חייב עליו בבל תאחר ילפינן זה מדכ' כי תדור נדר וכו לא תאחר לשלמו וכו' מוצא שפתיך תשמור וכו' אשר דברת בפיך וילפינן בפיך זו צדקה כדאי' במס' ר"ה דף ו' ע"א ומקשינן כל המצות כדאי' בגמרא נדרים ז' א' האומר אשנה פרק זה נדר גדול נדר לאלקי ישראל ולא עוד אלא אם לא גמר רק בלבו לעשות מצוה חייב לקיימו כמו בצדקה להרבה פוסקים עיין יו"ד סי' רנ"ב בסופו בהנה שם וכן הוא הנוסחא בהפרת נדרים אומר או שגמרתי בלבי לעשות שום מצוה מן המצות א"כ חייב לקיים מאמרו או גמר לבו אבל פשיטא שיכול להתירו בפתח וחרטה דהא גמרינן כ"ז מצדקה ובצדקה עד שלא יבא ליד הגבאי יוכל להתיר לו בפתח חרטה כדאי' בשו"ע יו"ד סי' רנ"ח ס"ו אבל כיון שעושה כן לכבוד אביו אשר שמח בו הוה כנודר לטובת חבירו ויע"ש על איזה אופן יוכל להתירו ובפרט אם קבל טובה מחבירו וי"ל שאם אמר לו אביו אין אתה מחויב לבא אלי הרי הוא כאלו התקבלתי שמהנה כמו הנודר ליתן מתנה לחבירו אם אומר הנ"ל התקבלתי אין צריך להתיר הנדר דהוה כאלו קיים נדרו אבל אם אומר לו אביו שמוחל לו הגם שאב שמחל על כבודו כבודו מחול היינו שאין לו עון בדבר אח"כ אבל מצוה