התעוררות תשובה חלק ד שג

סימן ס"ג גרגרים בסוגיא דשמא יעבירנו בגמרא בכל המקומות נקטו גזירה שמא יעבירנו והרמב"ם מוסיף גם כן שמא יוציאנו וצ"ל מדוע מוסיף מה דאינו בגמרא וי"ל לפי מ"ש במק"א ליישב קושית האחרונים ז"ל כיון שאמר ר' יוסי בסוכה מ"א ע"ב יו"ט ראשון של חג שחל להיות בשבת והוציא הלולב פטור מפני שהוציא ברשות וא"כ שפטור על הוצאתו למה גזרו שמא יעבירנו והנה רש"י ותוס' הקשו למה לא נקטו בגמ' שמא יוציאנו ומתורץ קושיא א' בחברתה דידוע שיטת הריב"א הגם שאין עשה דוחה עשה ולא תעשה מ"מ הלא תעשה נדחית ואינו חייב מלקות עליה וכעין סברא זו מצינו בתוס' שבועות דף י"ג ע"א בד"ה דעביד סמוך לשקיעת החמה וז"ל אי נמי היום עצמו בלא שעיר המשתלח מכפר קצת ואין כאן כרת גמור עכ"ל וא"כ הגם שאינו מכפר לגמרי אינו חייב כרת ממש על זה א"כ אם הוציא הלולב כיון שאין בו כרת ממש א"כ אינו חייב חטאת וראיתי במס' תמורה דף ד' ע"ב שלכן חייב מלקות אם ממיר בהמה בבהמה הגם שהוא לאו הניתק לעשה שנאמר ואם המר ימירנו והיה הוא ותמורתו יהיה קודש מ"מ אין עשה דוחה אלא לאו אחד ולא שני לאוין וכתיב לא יחליפנו ולא ימיר אותו א"כ על ההוצאה אינו עובר מפני שהוציא ברשות אבל על עבירה השניה על העברת ד' אמות ברשות הרבים אינו מועיל מה שעשה ברשות והנה בגמ' סוכה מ"ב ע"ב הקשה על ר' יוסי למאן דאמר דווקא אם עשה מצוה פטור אבל אם לא עשה מצוה סבר ר יוסי דחייב א"כ לולב מדאגבהי' נפיק ביה וא"כ עשה המצוה קודם הוצאתו ותירצו כשהפכו והנה קושיא זו למ"ד מצוות אין צריכות כוונה כדאי' שם בתוס' אבל למ"ד מצוות צריכות כוונה לא קשה כיון דלא איתכוין לשם מצוה עדיין לא יצא המצוה רק אחר הוצאתו אל החכם לקיים המצוה והנה רמב"ם פסק בדבר התלוי במעשה כגון אכל מצה באונס יצא ואין צריך לכוון בהדיא לשם מצוה א"כ מדאגבה, יצא ביה ורמב"ם פסק כאותו מ"ד דוקא טעה בדבר מצוה ועשה מצוה אז פטור כמו שכתב בהל' שגגות פ"ב ה"ו אם הוציא לולב "כדי לצאת בו" ודקדק הכ"מ שם שכוונת הרמב"ם שעדיין לא יצא בו אלא שמוציא כדי לצאת בו וצריך לומר דפסק כהאי תנא דווקא אם עשה מצוה פטור וע"כ צריך לפרש ברמב"ם די שהוציא הלולב להוליך אצל חכם כדי לצאת בו הוה כמו היפך כוונה שכוונתו לצאת אצל החכם והוה כמו היפך כוונה אפילו אי אמרינן מצוות אין צריכות כוונה מ"מ בהיפך כוונה לא יצא ועיין תוס' סוכה מ"ב ע"א ד"ה אמר אביי לכן הרמב"ם לשיטתו כתב גם כן שמא יוציאנו. דכולא עלמא בשבת לא מ"ט אמר רבה גזירה שמא יעבירנו ד' אמות ברה"ר וחזינן לגאון [עיין כתב סופר חלק או"ח בזה] שכתב יען שלולב אסור לטלטל בשבת משום מוקצה ובשבת שבחג מותר ליטלו לשם מצוה יסברו המון עם שלולב דוחה שבת ולא ידעו לחלק בין מה שאסור מן התורה או רק אסור מדרבנן והוא יחשוב שמותר להביא הלולב ד' אמות ברה"ר וכן בשופר שאסור לתקוע בשבת בשופר משום שבות וכיון שבשבת ראש השנה מותר לתקוע בו יסברו ששופר דוחה שבת כאשר כתבנו אבל צריך ליתן טעם במגילה לפי זה למה גזרו שמא יעבירנו ויש ליישב עפ"י מה דאיתא בירושלמי דלכן אין קורין המגילה בשבת משום שאסור לקרות בכתבי קודש בשבת וקשה מאוד דהטעם הוא משום ביטול בית המדרש שימשוך לבם לקרות כתבי קודש מעשה ניסים והנה לא ילך לבית המדרש לשמוע הלכות וכיון שמבטל לימוד תורה לקרא במגילה כדאיתא במגילה דף ג' ע"א א"כ אדרבה צריכין לבטל בית המדרש לקרא מגילה אבל לפי סברא דלעיל ניחא כיון שבכל שבת אסור לקרא בכתבי הקודש והיום בשבת מותר יסברו שקריאת המגילה דוחה שבת וכדלעיל. סימן ס"ד ראיתי מנהג בתפוצות ישראל שליום שמחת תורה עושים האבות דגלים קטנים מצויירים לבניהם הקטנים וגדולים וגבאי בהכ"נ נותנים להילדים נרות שעוה קטנות ודקות והנערים מדביקין אותם על ראשי דגליהם ומדליקין אותם ובשעת הקפות עם ספרי תורה המה הולכים עם דגלים האלה אשר בראשם דולק הנר לכבוד התורה ולשמחתה ויש לפקפק על זה לפ"מ דאי' בשו"ע או"ח סי' שמ"ג דספי ליה בידים אסור אפילו בשבות דרבנן [ומכש"כ אביו צריך שימנע לבנו הקטן אם עושה מעצמו] והאיך נותנים להם בידים להדביקם בעץ שהוא אסור ביום טוב שמא ימרחו כדאי' במג"א ואין לדמות דבר זה למה שמביא המג"א סי' תרס"ט בשם מהרי"ק דמותר לרקד בשמחת תורה לכבוד התורה הגם דתנן בפ"ה דביצה הלכה מרווחת דאין מרקדין