התעוררות תשובה חלק ד רצח

נעשו עדיין גדולים עד שקדשו הב"ד את החודש וקדוש הבית דין צריכה לעדות אלו א"כ צריכים אלה לאלה העדים לבית דין והבית דין לעדים א"כ לא מיקרי עדות דהווי רק חצי דבר ואנן בעינן לגבי עדות דבר ולא חצי דבר כדאי' בבבא קמא דף ע' ע"ב. סימן נ"ב נסתפקתי ביום שלשים לאלול שממתינין כל היום כולו על עדים שיבואו לקדש את החודש והיו נוהגין משום ספק זה מתחלת ליל שלושים קודש ואם לא באו עדים היה מחר קודש מן התורה אם מתפללין ביום שלושים תפלת יו"ט ומוספין כי אם לא יבואו עדים נתגלה הדבר למפרע שהיה יום שלושים חול ונראה לי ראיה שהיו מתפללין תפלת יו"ט ומוספין עם תשע ברכות דאי' בר"ה דף כ"ב ע"א כשקדש הב"ד את השנה באושא ירד ר' יוחנן בן ברוקה לפני רשב"ג ועשה כר' יוחנן בן נורי אמר לו רשב"ג לא היו נוהגין כן ביבנה ליום השני ירד ר' חנינא בנו של ר' יוסי הגלילי ועשה כר' עקיבא אמר רשב"ג כך היו נוהגין ביבנה למימרא וכו' יום השני ירד ר' חנינא מאי שני אילימא יו"ט שני למימרא דעברו לאלול הא אמר ר' חנינא בר כהנא מימות עזרא ואילך לא מצינו אלול מעובר אמר ר' חסדא מאי שני ליום שני לשנה הבאה והנה מדמקשה הגמרא אי יום שני הכוונה יו"ט שני שזה לא היה כיון שאר"ח בר כהנא שהיה בימי האמוראים שמימות עזרא עד ימיו לא היה אלול מעובר משמע אם היו מעברין לאלול היינו מפרשים מאי יום שני יום טוב שני היינו למחרתו של יום הראשון א"כ כשירד לפני התיבה ר"י בן ברוקא ואמר מלכיות זכרונות ושופרות כראה להדיא שהיו מתפללין כל תפלת יו"ט הגם שאם לא יבואו העדים באותו היום יהיה כל היום בספק אעפ"י כן התפללו תפלת יו"ט אבל צריך ליתן טעם בר"ה וה"ה בכל ימים טובים בזמן שהיו מקדשין עפ"י הראייה והיכא דלא מטו שלוחים היו כל שני הימים ספק יום טוב אם היום קדש או למחר והאיך התפללו תפלת יום טוב בשני הימים ובאמת אי' בערובין דף ל"ט ע"א שר' דוסא בן הורקנוס אמר העובר לפני התיבה ביו"ט של ר"ה אומר החליצינו ה' אלוקינו את יום ר"ה הזה אם היום אם למחר ומחר הוא אומר אם היום או אמש ולא הודו לו חכמים והלכה כחכמים לכן צ"ל שהכוונה ותתן לנו ה' אלוקינו את יום הזכרון הזה ואין אומרים ותתן לנו היום את יום הזכרון הזה אלא סתם יום הזכרון הזה וכן בברכת מקדש ישראל והזמנים וזכרינו בו לטובה הכוונה בכלם באיזה יום מאותן הימים ובברכת להדליק נר של יום טוב ואכילת ומרור הוא מברך על כללות המצוה. סימן נ"ג הנה בהתעוררות תשובה חלק שני סימן ק"ט נותן טעם לישב ולבאר דברי הרמ"א בסי' תק"צ ס"ד שכתב שיש לתקוע בב' נשימות ואין לשנות אבל לפי מה דאיתא בראש השנה דף כ"ד ע"א שבאמת דרך העולם שגונחים תחילה בקולות קצרות [שברים] ומפסיקים ומיללים כן דרכם אבל יען שלדידן אנו תוקעים שברים תרועה יחד שיחדיו המה תרועה לכן צריך בנשימה אחת יראה הטעם שם מה שכתב בהתעוררות. ומה שכתב שם עוד שאם תוקע שבר אחד כד' תרמיטים לא בא לכלל שיעור תקיעה אפי' לדברי בעל העטור שכתב שהשבר קול קצר כיללה רק החילוק שבהשברים מפסיקים בין שבר לשבר ובתרועה אינו מפסיק א"כ הג' יללות עם ב' ההפסקות יותר מד' תרמיטים אבל אם מעיין בב"י גופא נראה שהפסקה בשברים אינו נכנס בכלל השיעור א"כ אם השבר אחד ג' תרונינוים יצא מכלל שבר ונכנס לכלל תקיעה. מנהג התוקעים לעשות בסוף התרועה קול ארוך קצת פשיטא שצריך קול זה להיות מחובר לקול התרועה דאם לא כן הוי להו שתי קולות ומפסיק קול ארוך זה בין תרועה לתקיעה שלאחריו הגם שיש לומר ממה נפשך יצא אם אין בקול זה שיעור תקיעה [אפי' לרש"י] א"כ לא הוי הפסק דלא חשוב קול ואם יש בקול זה שיעור תקיעה א"כ עולה לו לפשוטה שלאחריה שצריך עכשיו לתקוע ומה שתוקע עוד פעם תקיעה לא הפסיד בזה כלום, אבל י"ל פשיטא שלכתחלה צריך ליזהר על זה כיון שתקיעתו האחרונה תוקע בחנם יש בו משום חשש איסור שבות ועוד כיון שכוונתו בקול ארוך זה לשם תרועה הוה כהיפך כוונה ואינה עולה לו לתקיעה לכולי עלמא אפילו למ"ד מצות אין צריכות כוונה אבל אם לא הפסיק בין התרועה לקול ארוך זה כדי נשימה מיחשב בדיעבד לקול אחד [כדהובא