התעוררות תשובה חלק ג רסו

אסור אפילו בדיעבד מ"מ בפסח לא רצו להחמיר דכתיב ראשו על כרעיו דווקא בזה הענין דשייך בכל הפסחים כולם ובכל פסח שנה בשנה לא החמירו לאסור נגד הקרא ראשו על כרעיו אבל אם על פי סיבה לפעמים אירע ככה אפילו איסור מדרבנן החמירו תמוה למה אמר צונן לתוך צונן מותר הא פשיטא היא בשלמא הברייתא דנקט מדיח אשמעינן דבעי הדחה לכה"פ אבל על הגמרא קשה תמיה רבה על דברי התוספות ע"ו ע"א בד"ה אלא למ"ד תתאה שכתבו דצלאו ואח"כ בשלו עיין שם: סימן ע' נסתפקתי במי ששכח לומר הלל בע"ש דחנוכה וכבר קיבל עליו שבת בעוד היום ונזכר לאחר כך שלא אמר עדיין הלל וכיון שכל היום כשר לקריאת ההלל אם יוכל עוד לקרות את ההלל ובברכה והנה דבר זה אינו דומה למה שאיתא בטורי זהב סוף הלכות ר"ה שחל ר"ה ביום חמישי וששי ולא היה להם שופר ובא להם שופר אחר קבלת שבת בעוד היום קודם בין השמשות והעלה שיתקע בשופר בלא ברכה עיין שם כי תקיעות שופר בשבת שבות. אבל קריאת הלל אין בו שבות ואין לומר שנראה כסתרי אהדדי כיון שגם בשבת הוא חנוכה וחייב בקריאת ההלל ואפילו הוא שבת מ"מ חנוכה הוא וחייב בהלל, אבל אם חל ערב שבת ביום שמיני של חנוכה א"כ נראה כסתרי אהדדי כיון שקיבל שבת עבר וחלף היום ואיננו עוד חנוכה וה"ה בכל ימי חנוכה אם לא קרא כל היום והתפלל מעריב אחר פלג המנחה הגם שעוד היום גדול מ"מ נראה כסתרי אהדדי כדאיתא בש"ע או"ח הלכות תפילין שאם לא הניח תפילין כל היום וכבר התפלל ערבית ועדיין הוא יום יניחם בלא ברכה כיון שלילה לאו זמן תפילין הוי כסתרי אהדדי לכן יניחם בלא ברכה ה"ה בהלל אחר שכבר התפלל תפילת ערבית יקרא את ההלל בלא ברכה: סימן ע"א שייך לתשובה קע"ג לספר התעוררות תשובה חלק ב': והנה פעמים אין מספר מצינו במסכת ביצה שהתירו שבותין משום דלמא אתי לאמנוי משמחת יו"ט ואפילו לגבי עוף שאיננו בשר המשמח כדאיתא בגמרא חגיגה דף ח' ע"א שאינם יוצאים משום שמחת יו"ט רק בבשר בהמה אבל לא בעופות ובמנחות, וכן פסק הרמב"ם פ"ב מה' חגיגה מפני שאיננו בשר המשמח ועוד שהתירו לסלק תריסי חניות למוכרי בשמים לצורך יו"ט ולהחזירן סופן משום תחילתן וצריך לומר כיון שאדם תעב לאכול כל אלו הדברים ואם ימנע מהם יהיה לו צער מזה ואין דעתו מיושבת ועל ידי זה איננו שמח בטוב לב שהוא עיקר שמחת יו"ט לכן התירוהו כל זה וכן י"ל גבי שבת שאם ימנע מלאכול בשר וכדומה כחפצו וכרצונו נתבטל על ידי צער זה מעונג שבת וצריך עיון עוד בדבר זה: סימן ע"ב תמיהא לי מאוד על שלא הביאו הרמב"ם והפוסקים לטור ש"ע הא דמבטלין ת"ת להכנסת כלה רק הרמ"א באבן העזר סי' ס"ה מביאו, ובברייתא כתובות דף ט"ז ע"ב תנינן יחד מבטלין ת"ת להכנסות כלה ולהוצאות מת הא דמבטלין להוצאות מת מביאין כל הפוסקים וכן הוא בשו"ע יו"ד סי' שמ"ג והא דמבטלין להכנסות כלה אין מביאין, ולחומר הנושא יש ליישב לפי מה שאיתא בפוסקים ובשו"ע שם דדוקא לגבי איש דמסתמא קרי ותני צריכין לבטל עד ששים ריבוא אבל גבי אשה ותינוק די אם יש מנין כמבואר לעיין שם בברייתא משווה כלה ומת בהדדי כדתניא מבטלין ת"ת להוצאות המת ולהכנסות כלה וכל כלה איננו בגדר קרי ותני כמו סתם אשה לכן די במנין שמבטלין להככסתה, וביומא איתא להכנסות כלה "לחופה" וכיון שאסור להתיחד החתן עם הכלה בהכנסתם לחופה עד שברכו תחילה שבע ברכות ואין ברכת חתנים פחות מעשרה אם כן יש מנין ודי בזה והברייתא דנקט מבטלין ת"ת להכנסות כלה הכוונה לבטל עד שיהא מנין עשרה ועוד יש לדחוק ולומר שהטעם שמצות הכנסות כלה כדי לכבדה לשמחה והאידנא דערבה כל שמחה כדאיתא בגמ' מסכת' כתובות אין מדקדקים גם בזה להרבות בשמחתן: ב) אבל להרמב"ם קצת קשה שמביא בפרק י' מהל' ברכות עיקר ההלכה שמעת שמתחילין להכין צורכי חופה עד שלשים יום אחר החופה מברכין שהשמחה במעונו א"כ כיון דלא כתב כדאי' בגמרא והאידנא שערבה כל אין מברך שהשמחה במעונו רק בז' ימי המשתה היה לו להביא גם זה שמבטלין להכנסות כלה עוד יש להסתפק אם הא דמבטלין ת"ת להכנסות כלה כאמר גם בגרושה ואלמנה או דוקא רק בבתולה תחילת נשואיה ואין להביא ראיה מבועז דלמדין ממנו דברכת חתנים בעי עשרה מדכתיב ויקח עשרה אנשים מזקני העיר ומקשה בגמרא דלמא מפרסומא מילתא כדאיתא בכתובות דף ד' ע"ב ולא מקשה דלמא הכניסן משום הכנסות כלה מוכח