התעוררות תשובה חלק ג רסג

דחייבים דרחמי הוא, אבל מוספין דאינו אלא שבח וסיפור דברים בעלמא וכדאי' ברש"י ע"ז דף ד' ע"ב פטורין אבל תפילת המוספין דר"ה דרחמי הוא פשיטא דחייבין: סימן ס"ז סוכה דף מ"ז ע"א רבים ראו כן תמהו על מה דמתרץ הגמ' על גדולי הדור גמירא דמאפר קאתי וברש"י שם וז"ל ולא ישבו בסוכה כל ימי החג ובתוס' שם וצ"ל גם סוכת רועים לא הי' להם והאיך זלזלו גדולי הדור במצות סוכה הלא קל הי' להם לעשות סוכה בחוה"מ ע"י מחיצות בני אדם כי בל"ס גם תלמידים הי' עמהם כדמשמע מלשון הגמרא דרב הונא בר ביזנא וכל גדולי הדור א"כ מוכח דרבים הי' ועוד לפי המבואר בביצה דף מ' ע"א דרועות באפר היינו שבהמותיהם רועות במדבר כל ימי הקיץ ואינן חוזרין לבתיהן גם בלילה א"כ האיך יעלה על הדעת שלא הי' להם סוכת רועים להגן משרב ושמש ומטר לכה"פ בלילה, ולחומר הקושיא כ"ל נבאר תחילה הפלוגתא מה דאי' שם דף מ"ה ע"ב אר"י אמר שמואל לולב שבעה וסוכה יום א' מ"ט לולב דמפסקי לילות מימים כל יום מצוה בפ"ע, סוכה דלא מפסקי לילות מימים כחד יומא אריכא דמיא, ושם דף מ"ו ע"א מסיק דרבא סבר כרבי בכל פעם דמנח תפילין הי' מברך עליהם ואנן נמי כרבי עבדינן ומברכינן כל שבעה, ועוד שם אמר מר זוטרא חזינן לרב פפי דכל אימת דמכח תפילין מברך וכו' עכ"ל, י"ל רבי וכל הני אמוראי סברי דבכל רגע ורגע שהוא יושב בסוכה שנחשב לישיבה ועכוב הוא מצוה בפ"ע א"כ כל אימת דמפסיק וחוזר למצותו צריך לברך תחילה ופשיטא שאם יושב כל היום בלא הפסק די בברכה ראשונה כמו שמי שלובש י' טליתים מברך על הראשון ופוטר את כולם וכן מי ששחוט הרבה בהמות בלי היסח הדעת ברכה ראשונה פוטר כולם, אבל אם הפסיק צריך לחזור ולברך, ור"י אמר שמואל סבר כל שבעת ימים ביחד הוא רק מצוה אחת והנה כמו דירה שדר בה אוכל וישן ומטייל בנתיים הולך לפעמים בשוק או לבית חבירו או לחנותו לא מקרי הפסק כי זה דרך בנ"א בכל השנה בישיבתן בבית שהולכין הנה והנה לחוץ ומתעכבין כמה שעות וחוזרין לביתם לפי"ז אם הולך מסוכתו לחוץ ומתעכב חוץ לסוכה איזה זמן וחוזר לסוכתו לא הוי הפסק כי כן דרך דירתו בביתו, וכתיב תשבו כעין תדורו ומורה כן לשון הגמ' כיון דלא מפסקי לילות מימים כל שבעה כחד יומא אריכא דמיא והוה תשבו כעין תדורו ועי"ל לפ"מ שאי' בתוס' ברכות דף י"א ע"ב דאם מפסיק מלימודו איזה שעות במשא ומתן אין צריך לחזור ולברך אם חוזר אח"כ ללימודו כיון שדעתו כל היום על התורה לא מקרי הפסק, כן י"ל סברת האי מ"ד כיון שדעתו לחזור לסוכתו לא הוי הפסק, אבל אם עושה הפסק גדול שאין דרך בכל השנה לעשות כן בבית דירתו וביותר אם הולך אח"כ בחזירתו לסוכה אחרת גם האי מ"ד מודה דהוה הפסק גמור וצריך לברך הגם שאנן פסקינן כחכמים דיוצאין מסוכה לסוכה ולא בטל מצוה ראשונה כדאי' בסוכה דף כ"ז ע"א וע"ב מ"מ הפסק גמור הוי וצריך לברך כי בביתו כל השנה הדרך לצאת על זמן מה ולחזור לדירתו אבל לא שיחזור מדרכו לבית אחרת ולדור שם אח"כ, רק לביתו הראשונה הוא חוזר לדור, א"כ י"ל שגדולי הדור היו יושבים בסוכה כל ימי החג וחזרו מאפר שהוא רחוק מאוד מהעיר (כי הבייתות המה אשר חוזרין בכל לילה לעיר והרועות באפר המה אינן חוזרין כל משך הקיץ ובל"ס הטעם כי רועות רחוק מן העיר וישבו בסוכה אחרת בשמיני זה לא הוה כעין תדורו לחזור לבית אחרת והי' ראוי להן לברך אפילו אם סברו כר"י אמר שמואל כיון שבירך ביום ראשון שוב אין צריך לברך עוד היינו לפי סברתו שכל שבעת ימים הוה כיומא אריכתא אבל לשוב לסוכה אחרת הוי הפסק גמור וצריכין לברך עוד הפעם כיון דלא בירכו שמע מינה דשמיני לא בעי ברוכי: ב') והנה צריך ביאור האיך שייך סוכת הרועים לפ"מ דק"ל שומר גנות ופרדסים פטורין מסוכה הטעם כיון דאם ישב השומר בסוכה ידעו הגנבים שהוא במקום הזה ויגנבו ממקום אחר משא"כ שומר כרי חייב בסוכה שממקומו יוכל לשמור כל הכרי א"כ אם הרועה ישב בסוכתו ידעו הגנבים מקומו ויגנבו ממקום אחר וצ"ל כאשר ישב בסוכתו מאסף כל הבהמות סביביו כדי שיוכל להשגיח עליהם אבל שומר גנות לא יוכל ללקוט ולתלוש ולאסף כל הפירות למקום שיוכל להשגיח עליהם ממקומו: ג') יעויין נא בה"ת ח"ר מ"ש ליישב המנהג ההובא ברמ"א סי' תרמ"ז על המחבר שכ' אבל אם היו שני העלים בשוה וכו' והעלה הא' למעלה מהן אין זה עבות כתב הרמ"א ופסול אפי' בשעת הדחק ואיכא מ"ד בגמ' דכשר וע"כ נוהגין באלו המדינות לכתחילה לצאת באלו ההדסים המובאים ואין ג' עלין במקום א' וכו' עכ"ל, ובטו"ז שם סק"ז כ' ליישב המנהג כיון שאמרו שהוא הדס שוטה ולא אמרו פסול משמע שאינו מן המובחר אבל לא פסול ויש להוסיף ע"ז סברת הרא"ש שאמר לי' מר בר רב אשי לרבא בר יוסף אבא הא הדם שוטה קרי לי' ואבא היינו רב אשי שהוא בתרא י"ל דהלכתא כוותי' אבל לגירסתינו בגמ' שא"ל אמימר אבא וכו' שהי' אביו של אמימר חולק על רב כהנא ורבא בר יוסף שהמה קבעו הלכה כרבה שגם זה מיקרי עבות וגם מעשה רב של רבא בר יוסף שמהדר ליטול זה, א"כ הלכה כמוהם ועי"ל לפיי"מ דאי' במג"א סי' תר"צ