התעוררות תשובה חלק ג רנח

לברוכי ולאטבולי יכול לסבור כרב חסדא אם אין לו רק חזרת לטיבול ראשון דמברך באמת גם על אכילת מרור בטבול ראשון הגם שאין אוכל זה לשם מצוה כפי' רשב"ם שם ומדברי תוספ' סוכה דף מ"ב ע"א בד"ה "אמר אביי בשהפכי' וז"ל מדאצטריך לשנויי הכי משמע דסבירא לי' דמצות אין צריכות כוונה דהא קאי אמוציא לרה"ר והתם לא שייך מתכוין לצאת כל כמה דלא בירך אין להקשות דלמא לעולם סבר אביי מצות צריכות כוונה רק משום דלא בירך הוה כהיפך כוונה ולכן לא יצא זה אינו דבאמת מדאגבהי יצא בו ולמה צריך לילך אצל איזה חכם ללמוד באמת כתב רש"י ז"ל שם דף מ"ב ע"ב על הא וילך אצל חכם ללמוד וזיל נענועו או ברכתו וכיון דהולך אצל חכם ללמוד הברכה אין מוכח מהא דלא בירך שלא רצה לצאת אלא משום דלא הי' בקי האיך לברך וק"ל: ומדברי הר"ן שם שכתב הגם מדאגבהי יצא מ"מ יברך אח"כ על נטילת לולב כדאי' בגמרא להדיא פסחים דף ז' ע"ב משום דיש עוד שיורי מצוה לפניו לעשות הננועים ואתי שפיר לדברי הד"מ באו"ח סי' ח' והובא בטו"ז שם שלכן מברכינן על טלית קטן על מצות ציצית ולא להתעטף משום דטליתים קטנים שלנו רובם אין להם שיעור הצריך לטלית כדי להתחייב בציצית והוה רק קצת מצוה לזכר לכן מברכינן על וניחא לי מאוד בזה מה דקשה לי טובא על מה דפסק הרמ"א באו"ח ריש ה' נטילת ידים סימן קנ"ח דאם לא בירך על נטילת ידים יכול לברך עד שיאכל המוציא וקשה מאוד הלא כבר נטל ונגב ידיו וכבר עבר המצוה לגמרי בכל דקדוקי' והאיך יכול לברך עוד על נטילת ידים וכן קשה לי לפי הפוסקים שאם לא בירך קודם השחיטה יוכל לברך מיד אחר השחיטה כדאיתא בשו"ע יו"ד מה שייך לברך על אחר גמר מעשה המצוה כולה, לכן כראה לי סברה חדשה ליישב זה מה שאנו מברכין על השחיטה או משום דמקיים בו מצות וזבחת או משום שאסור לאכול בשר שאינו זבוח וצריך לשחוט לכן מברך עלי' כמו בנטילת ידים ובשאר מצות שאם אינו אוכל פת כל ימיו אינו חייב ליטול ידיו רק משום דאסור לאכול פת בלא נטילת ידים לכן מברך עלי' ומי שאינו רוצה לאכול מבשר בהמה זו באמת אינו יכול לברך כדאי' בשו"ע א"כ נמשך מעשה המצוה עד שיאכל מבשר זה לכן יכול לברך מיד אחר השחיטה משום דנמשך גמר המצוה עד שיאכל בוודאי אם שחט היום ואכל למחר לא יוכל לברך על השחיטה דצריך לעשותו בשעת הברכה איזה דבר מהמצוה דאם לא כן יוכל לברך באמצע השנה על נטילת לולב וכדומה ועל מקרא מגילה ועל הטבילה כי איננו מברך ברכה לבטלה שאומר האמת שציונו הקב"ה על זה לעשות בזמנה ועל כרחך מוכח דצריך להיות עוד שייכות למעשה המצוה וה"ה בנטילת ידים שאם איננו אוכל פת אינו חייב בנטילה וגמר מצוותו נעשית בשעת ברכת המוציא שאוכל מיד כי אז נגמר המצוה וכיון שאין להפסיק בין נטילת ידים להמוציא ומברך עד שעת המוציא הוה תיכף ומיד (ובמג"א שם אם הפסיק בין נטילת ידים להמוציא שיעור הילוך ד' אמות הוה הפסק) וכבר כתבנו כזה במקום אחר על מה שכתב המחבר שאחר שגבה מכל בני החצר קמח או פת לעירובי חצירות מברך והא עיקר העירוב מה שמקבצין יחד הקמח או הפת וכבר נעשה מצוותה בגבייתה אלא כיון שעירובי חצירות אינו מצוה חיובית רק תכליתה כדי שיוכלו בליל ש"ק להוציא ולהכניס מבתים לחצירות א"כ אז זמן גמר מצוותו וכן כתבנו על מה שכתב מג"א סימן רס"ג שאם דלקו הנרות מבעוד יום גדול שהלכו לבית הטבילה וכדומה מענינים אלו שתכנס לביתה ותפריש ידי' יתברך על הנרות ותמה מג"א על זה כמובן מה שייכות לברך אז, ולפי מה שכתבנו ניחא שעיקר תכלית מצות הדלקת הנרות הוא ליהנות ולאכל לאורם א"כ אז כשנכנסת לבית מתחיל הנאות עיקר המצוה ותוכל לברך ומקרי עובר לעשייתן וק"ל: סימן ס"ה איזה גרגרים בסוגיא מצ"כ (ר"ח דף כ"ה ע"א.) הנה הקשה הגמרא לרבא דאמר מצוות אין צריכות כוונה שם ע"ב ממתני' הי' עובר אחורי בהכ"נ ושמע קול מגילה וקול שופר אם כוון לבו יצא ש"מ מצ"כ ומתרץ מה כוון לבו לשמע ומקשה לשמוע והא קא שמע ומתרץ סבור קול חמור בעלמא הוא. ותמוה מאוד בשלמא על קול שופר שהוא קול בעלמא יוכל להיות שסבור קול חמור בעלמא הוא שכל הקולות כשרים בשופר, אבל קריאת המגילה ששומע קול תיבות של כל המגילה שהוא זמן ארוך האיך יעלה על דעת שקול חמור הוא, וי"ל עפ"י דברי הרב המגיד שכתב אפי' למ"ד דמצ"כ קריאת המגילה שהיא פרסומי ניסא אין צ"כ, ויש להסביר הטעם כיון דעיקר טעם מצות קריאת המגילה כדי לפרסומי כיסא אם גם אין מתכוון לשם מצוה מ"מ כיון שקרא ופירסום בזה הנס לעצמו ולאחרים מקיים בזה עיקר תכלית כוונת המצוה, והקשה עליו ממשנה מפורשת הי' עובר אחורי בהכנ"ס ושמע קול שופר או קול "מגילה" אם כוון לבו יצא, מוכח דגם בקריאת מגילה צריך לכוון לשם מצוה [כי מי שסבר מצ"כ אינו מוקים למתני' בשינוי דחיקא וסבר קול חמור הוא] וי"ל לפי דברי הרב המגיד קושיות הגמרא רק משופר אבל מגילה שפרסומי ניסא כ"ע מודים דאין צריך כוונה לצאת כהרב המגיד, אבל על