התעוררות תשובה חלק ג רמח

שאינו שייך לאביו כגון שנתן לו ע"מ שלא יהא לאביו רשות בו לכן נקט "מציאה" שאין דעת אחרת מקנה אותו ומצא מן ההפקר ושייך לאביו: ב') עוד נסתפקתי מי שזיכה לשתי עניים ע"י אחד לכל אחד מתנה בפורים אם יצא בזה מצוה ומתנות לאביונים דעיקר טעם מתנות לאביונים הוא שיהי' להם במה לשמוח בפורים ועיין בבא מציעא דף ע"ב בסוגיא דמגבת פורים לפורים א"כ במה שדכה להם ע"י אחר ולא בא לידם בפורים לא קיים בזה המצוה, וכן הוא בהשגות הראב"ד שמפרש בזמן הזה שהעם מסתכלים ואין קורין אותו אלא בזמנו דהיינו כיון שעניים מסתכלים יום קריאת המגילה שמקבלים באותו יום מתנות לאביונים ואם יקדמו לקרות בזמן הזה שעניים מרובים והנותנים מועטים ומתנות מעוטה יאכל אותו קודם יום י"ד ולא יהי' להם ממה לשמוח בפורים כי שמחה אינו נוהגת אלא בזמנו וכן הובא במג"א סימן תרצ"ד ס"ק א' הגם לפי"מ שפסק רמ"א שם סעיף ב' דהעני יכול לעשות בו כל מה שירצה כראה מזה שאין צריך דוקא לאכול ולשתות בעד מעות זה בפורים מ"מ יש לו שמחה מזה בפורים עצמו במה שקיבל מתנה אבל אם זיכה לו ע"י אחר ונותן לו המתנה אחר פורים אין שמחה מגיע לו בפורים עצמו לכן צריך ליזהר שיתן להעני ביום פורים עצמו וק"ל: סימן מ"ח איזה גרגרים בסוגיה דפסח דוחה שבת (פסחים רי"ש פרק אלו דברים דף ס"י ע"א). המהרש"א דקדק על דברי תוספ' בד"ה שם תוחב לו בצמרו שכתב התוספ' שמשמע בשמעתין שירושלים ר"ה היתה למה לא דקדקה כך מהא דתנן שבחל ע"פ בשבת "חשיכה" יצאו וצלו את פסחיהן משמע ביום אסור משום הוצאה, ותירצו מזה אין ראי' שיש לומר משום איסור כרמלית נגעו בה, וי"ל שבלאו"ה משם אין ראי' משום דאסור להכין משבת ליו"ט כדאי' במג"א סי' תרס"ח שאפי' בהכנה בעלמא אסור ואין לומר כל גוף עשיית הפסח אינו אלא הכנה לאכילת לילה שהוא יו"ט כי עיקר הוא אכילת הפסח ומי שאינו יכול לאכול אפי' כזית אין שוחטין עליו את הפסח ואם כ"כ מלאכות דאורייתא היתרו מכ"ש הכנה בעלמא, זה אינו כי מה שא"א בלא זה פשיטא שמותר אבל להוציא את הפסח ביום כדי לצלותו בלילה אינו מוכרח כי יכול להמתין עד הלילה: שם ע"ב היינו דאמרי לי' דבר שיש לו היתר מה"ת ודבר שבות עומד לפניו לעוקרו כלאחר יד במקום מצוה מאי, יש לדקדק על אריכת הלשון למה והכה תוספ' ד"ה הנח להו הקשה הא במתניתין אסור שבות דרבנן כיון דאפשר לעשותו מע"ש עיין במהרש"א שם, ויש ליישב הנה תוספ' בגיטין דף ח' ע"ב בד"ה אע"ג דאמירה לנכרי שבות איתא דאפי' שבות דשבות לצורך מצוה אסור רק במילה התירו שבות דשבות בשבת משום דמילה גופא דוחה ש"ק ובתוספ' מגילה דף ד' ע"ב כתבו דלכן לא גזרו במילה שמא יעבירנו משום דמילה חמירא דנכרת עלי' י"ג בריתות, י"ל רש"י ז"ל כתב שאם נותן משא על טלה זה הוה כלאחר יד שאין דרך לעשות מלאכה בטלה א"כ אם תוחב לו בצמרו הוה שבות דשבות שאפי' אם נושא משא כדרכו הוה רק שבות אם תוחב לו עוד בצמר הוה שבות דשבות, לפי"ז זה הי' ספיקתם אם במילה הותר משום דמילה גופא דוחה שבת א"כ כיון שהלל אמר להם שפסח דוחה שבת מותר דשבות דשבות הזה, אבל אולי הטעם מילה חמור שנכרתו בי"ג בריתות וזה לא שייך בפסח א"כ לא הותר שבות דשבות אמר להם הכח להם וכו': ב) יש לדקדק לדברי בעל המאור דקאמר דלכן סבר ר' מאיר דמבערין הכל מלפני השבת משום דסבירא לי' כר' יהודא אין ביעור חמץ אלא שריפה א"כ למה נקט לשון מבערין הי' לו לומר שורפין הכל מלפני השבת, וצריך לומר דדוקא בזמנו סבר ר' יהודא אין ביעור חמץ אלא שריפה אבל שלא בזמנה השבתתו בכל דבר כידוע בזה שיטת רש"י ז"ל ותוספ': לעיל דף י"ג ע"א אמרו לו א"כ תלויות לא ישרפו שמא יבא אליהו למחר ויטהרם, אמרו לו מובטח להם לישראל שאין אליהו בא לא בערבי שבתות ולא בערבי יו"ט מפני הטורח ברש"י ז"ל וז"ל שיש להם לעסוק בסעודת שבת ויטרדו עכ"ל, רבים תמהו הלא בשבת שחל בעיו"ט אסור להכין צורכי סעודה משבת ליו"ט אבל לשבת גופא כבר טרח בערב שבת, ויש לתרץ שטרודין באכילת סעודת שבת וזה המתיק רש"י ז"ל בלשונו הטהור שיש להם לעסוק בסעודת שבת לשון עסק יש לפרש ג"כ שעסוקים בסעודת שבת היינו בסעודת אכילת שבת ואין לומר א"כ הי' אלי' יוכל לבא אחר חצות דאז אין טרודים עוד באכילת הסעודה כיון דאסור לאכול מן המנחה ולמעלה (מדברי רש"י ז"ל כאן נראה שהיינו מן המנחה גדולה ולמעלה דאם אסור לאכול בע"פ רק מן המנחה קטנה הי' יכול לאכול סעודת שלישית מן המנחה גדולה) אבל הוא דוחק לומר כן כי כילת הסעודה אין כ"כ טורח ואין צריך זמן רב: ג') ובזה מיושב מה שתמהו על דברי המהרי"ל ההובא במג"א סימן תרפ"ו המהרי"ל לא הי' מגיד הלכה בתענית אסתר מפני שטרודים לקנות צורכי פורים וכתב המג"א עליו אם לא כשחל פורים ביום א' והגהות