התעוררות תשובה חלק ג רמו

ה"ה בזה אם גם לא הי' הדפים כלי רק שהעמידו שמה ג"כ הי' המים עולים ונתפחים ויש לחלק שבאמת שהוא עתה כלי המעמיד המים והנה כדי לחוש לכל הספיקות בעשו הכל מתחילה כדי לשמש עם הקרקע וכדי שיהי' גם מחובר לקרקע קבעו שלשלת מעשה אומן בדפין האלו קצה השלשלת קבעו מעשי אומן בדופן הבנין וראיתי לגאון אחד ספר גדולי טהרה בסופו תשו' ט"ו בסופו כתב שלשלת אינה חיבור ונראה כתלוש ומביא ראיה ממתניתין דפרה פ' י"ט משנה ט' כיסוי מיחם שקבוע בשלשלת ומהוזה על המיחם הוזה על הכסא ואם הוזה על הכסא לא הוזה המיחם לדעתי משם ראיה להיפוך כיון שהוזה על המיחם הוזה הכסא עכ"ח הוי חיבור ע"י שלשלת בלי ספק הטעם שאם הוזה על הכסא לא הוזה המיחם הוא רק מדרבנן משום מ"ע או שצריך הזאה להיות עכ"ח על עיקר הכלי, ויש לומר שהזאה שאני כיון שבשעת מלאכה שני הכלים מחוברים מועיל להזאה מן התורה הגם שמפרידים לפעמים הכלים אעפי"כ אם בשעת מלאכה הם מחוברים הוזה על אחד מועיל גם לחלק השני כדאיתא מס' פרה משנה ח' פרק י"א משא"כ בשאר דברים צריך קביעות מעשי אומן א"כ אינו ראיה משם אבל גם להיפוך ג"כ אינו ראיה ויש לומר שמתניתין מיירי שחיבר השלשלת כמו דרך רוב העולם שטבעת האחרונה של השלשלת פתוחה קצת ומכניסין אותו בטבעת הקבוע בכלי והדיוט יכול בקל להכניס ולהוציא, אמנם אם הטבעת האחרונה אחר שהכניסו בכלי נתחבר ע"י מעשה אומן פשיטא דהוי חיבור גמור, ואין לומר כיון שיוכל להגביה השלשלת ונראה כתלוש קצת לא הוי חיבור דזה נגד החוש והסברא: ויש להביא ראיה מפי' הרמב"ם ממשנה כלים פרק י"א משנה ב' ומן הנגר ומן הדלת אינם מקבלין טומאה ופי' הרמב"ם נגר הוא הנועל הדלת מקצה לקצה א"כ אם פותחין הדלת צריך הנגר להוציאו ממקומו (אפי' אם הי' בקצה אחד מחובר לקרקע) מ"מ צריכין להוציאו עד החיבור א"כ ע"כ משם ראיה שאינו צריך להיות כ"כ מחובר שלא יוכל לזוז ממקומו, ועוד יש להביא ראיה טבעת של דלת אינו מקבל טומאה כיון שהוא מחובר לקרקע וכתב רש"י על זה בשבת דף נ"ח ע"ב וז"ל דלת מחובר לבית שהוא מחובר לקרקע ואינו כלי לקבל טומאה עכ"ל והדלת פותחין ונועלים בו אעפי"כ נידונא כמחובר לקרקע גם הטבעת: והנה דברי הר"י קורקוס הובא בכסף משכה סוף פרק ד' מהלכות כלים שכתב שהא דמתנות המשמש לכלי עץ אינו מקבל טומאה דוקא אם המתכות נעשה כוי לכלי עץ מסתם דמשניות ופירושיהן נראה להדי' שגם אם אינו עושי' לנוי כיון שמשמשת את העץ אינו מקבל טומאה והראי' מדברי עצמו שמקל שחפוי אותו במתכת כדי להגין על המנעל שלא יהי' נשחק מליחת הקרקע מקבל טומאה ופי' שם הטעם מפני שהמתכת על ידו נשער המקל לא נרקב ע"י הקרקע והוי המתכת עשויה להעמיד והכל הולך אחר המעמיד ולמה לא כתב הטעם מפני שאינו עשוי לנוי וצריך עיון: ומבואר מס' סוכה דף י"ב ע"ב חיצים זכרים כשרים לסכך פי' רש"י שם וז"ל אע"ג דכלים נינהו פשוטא כלי עץ אינם מקבלים טומאה עכ"ל נראה בפי' מרש"י שיש להם לחיצים דין כלי עץ, ואם נאמר שהרמב"ם סבר דנגר אינם מחובר לקרקע א"כ מוכח דעשוי מתחילה לשמש עם הקרקע אע"ג שאינה מחובר לקרקע אינה מקבל טומאה ואם נאמר שהרמב"ם סבר שהנגר מחובר הוא מוכח עכ"ח שמחובר אינה צריך להיות קבוע בקרקע כ"כ עד שלא יוכל לזוז ממקומו: תמוה לי מאוד על דברי הרשב"א הובא ביד אפרים או"ח סימן תרכ"ט על דברי מג"א ס"ק ט' שפשוטא כלי עץ שניקב מעבר לעבר כדי לקבל דבר מקרי בית קיבול והלא תנן בהדיא במתניתין טבעת של אלמוג וחותמו של מתכת טהורה מפני שעיקר הוא הטבעת וטבעת זו כלי עץ שאין לו בית קיבול, וקשה לי דברי הרשב"א הלא נותן בו האצבע והוי כלי קיבול של אצבע וניחה לי על פי מה שראיתי במס' שבת בר"ע ברטנורא פרק ו' משנה ח' הקיטע יוצא בקב שלו דגרסי' ר' מאיר ור' יוסי אוסר ואם יש לו בית קיבול כתיתין טמא אבל אם אין לו אלא בית קיבול רק לשוקי' בלא כתיתין לאו בית קיבול הוא לטומאה והוי ליה כפשוטי כלי עץ דוודאי ל"ש שהוא עשוי לטלטל על ידו מה שנותנים בו אבל שוק אינה מטלטל על גבי כלי עכ"ל, לפי"ז הכי נמי בטבעת שאין הטבעת מטלטל האצבע אם מוציא ומכניס האצבע ולא נישאת האצבע ע"י הטבעת אלא אדרבה האצבע נושא את הטבעת ולא מיקרי בית קיבול הדומה לשק: סימן מ"ו רבים נוהגים שבסעודת שחרית בפרט בשבת ויו"ט אוכלים פת הבא בכיסנין ואין מדקדקים ואוכלים יותר משיעור סעודה ג' או ד' ביצים, ורבים תמהו על זה מאין להם להקל, וראיתי בשו"ע או"ח סי' קס"ח סעי' ח' שקובע סעודה צריך לברך המוציא ואחריו ג' ברכות ועיינתי קצת בדבר הזה ליישב מנהג העולם הנה בברכות דף ל"ח ע"א כובא דערעא פי' רש"י דף ל"ז ע"ב וז"ל עושה מקום חלל בכובא ונותן בתוכה מים וקמח כמו שעושים באלפס וע"ז השיב ר' יוסף לאביי (דף ל"ח ע"א) מי סוברת נהמא הוא גובלי בעלמא הוא ומברכים עליהם בורא