התעוררות תשובה חלק ג רלח

כדאיתא בשו"ע יו"ד סי' ר"ג סע' ג' לא הוה התראת ספק לכן קאמר רב הונא "הקדיש" ואכל לוקה שבהקדיש לאו התראת ספק הוא שבוודאי לא יתירנה. אבל שבועה ואיסור בל יחל שבוודאי יתירנה לא הוה התראה כלל ובגמרא ג"כ איתא הקדיש ואכל ר' יוחנן ור' לקיש אומרים לוקה ודוקא בהקדיש אבל בשבועה ואיסור אין לוקין כדפירשנו ועי"ל מטעם כאשר כתב הרמב"ם שאם הוא כבר שלש עשרה שכה ויום אחד נדרו כדר ואינו נבדק לשם מי כדר הגם שלא הביא שתי שערות הגם שלכל התורה כולה דינו עוד כקטן. וצריך ביאור מנ"ל לרמב"ם דבר זה, וי"ל דהכריחו לכך קושיות תוספות האיך קאמר ר' לקיש דלוקה מופלא סמוך לאיש הא התראת ספק הוא אולי לא יביא שתי שערות רק אחר שנה או שתים א"כ לא הוה בשנת שלש עשרה מופלא סמוך לאיש ונעשה איש אחר איזה שנים ולרמב"ם אתי שפיר דלענין נדרים כשיגיע לשנת י"ג שנים ויום אחד אפי' לא הביא שתי שערות נדריו קיימין מה"ת בלא בדיקה תחילה: ב) בגמרא יומא דף ע"ח ע"ב איתא דהא דתינוקות מותרין ברחיצה וסיכה אבל אסורין בנעילת הסנדל הטעם דיאמרו אינשי עבדי לי' אבל ברחיצה וסיכה יאמרו שמאתמול עבדי להו אבל בנעילת הסנדל לא יאמרו מאתמול עבדי לי' כיון דאין ישינים בסנדל מפני חשש סכנה ופירש"י ז"ל אינשי עבדי להו וז"ל גדולים עשו לו והתורה הזהירה גדולים על הקטנים שלא יעשו להם בידים דבר האסור כדאמרינן במסכת יבמות לא תאכלום להזהיר גדולים על הקטנים עכ"ל נראה בעליל שהקטנים בעצמן רוחצין וסכין עצמם שהגדולים אסורים לעשות דבר זה לקטנים משום לא תאכילום ונעילת הסנדל הגדולים אין מניחים את הקטנים ללבוש הסנדל מפני חשדא שיאמרו הגדולים עשו להם ומקשה הא מותרין לכתחילה קתני ומפרש רשיז"ל שאם בא לימלך אומרים לו האכלוה ורחוץ אותו ומסיק הגמרא אלא הנך דלאו רביתייהו גזרו רבנן הנך דרביתייהו לא גזרו רבנן ומשמע מגמרא זו דחמשה ענויין איכן אלא מדרבנן והנך דרביתייהו לא גזרו רבנן, אבל באמת קשה על הברייתא גופא דתניא הקטנים מותרין בכולם ופירש"י ז"ל שאם בא גדול לשאול אומרים לו האכלוהו ורחוץ אותו האיך שרי לגדולים דבר זה לקטנים הא כתיב לא תאכלום, ויש ליישב עפ"י דברי רלב"ח שהקשה על הרמב"ם דכתב דחצי שיעור חמץ אסור מה"ת מדכתיב לא יאכל למה לי קרא הא בכל התורה כולה חצי שיעור אסור מה"ת, ותירץ דחמץ לא ילפינן מכל חלב לרבות ח"ש דדווקא חלב שאיסורן בא מעצמו אסרה התורה חצי שיעור אבל חמץ שאינו אסור רק בפסח והזמן מביא האיסור לא יוכל למילף מכל חלב לכן צריך לימוד כ"א בפני עצמו, קו"ח יוהכ"פ שהזמן גורם האיסור אפי' המאכל עצמו אינו אסור כמו בחמץ אלא שעל הגברי מוטל החיוב שלא לאכול זה לא יכולין למילף מלא תאכלום דכתיב בדם ושרצים וטומאה שהם איסור עצמו ואיסור עולם, והגמרא לא נחית לסברא זו מעצמו עד שמביא הברייתא שמותרין בכולן: ג) המשנה למלך בפלפולא אם ספי לי' בידים אסור באיסור דרבנן מביא מהגמרא איבעי אם מותר לסוך ערל קטן בשמן תרומה דסיכה אינו אלא מדרבנן אסור והקרא דלא תחללו אינו אלא אסמכתא לענ"ד אין ראי' משם כלל כהנים בעלי מומין הגם שאסורים בעבודה מ"מ חולקים עם שאר אחיו הכהנים ואוכלים בקרבנות אבל כהן טמא האוכל חייב וגם כהן ערל אסור לאכול אפי' בתרומה, ורמב"ם ה' חגיגה וז"ל שערל מאוס כטמא א"כ מה שמבעיא אם מותר לסוך כהן ערל בשמן של תרומה איננו כמו זר קטן שסכין אותו שזה דמותר דספי לי' בידים בדרבנן מותר אבל בערל קטן הטעם שמבזה התרומה ומחלל אותו לסוך על שמאוס נטמא אם הוא טמא פשיטא שאסור לסוך אותו שמטמא התרומה ואם הוא טהור פשיטא שמותר: ד) במסכת יומא דף פ"ב ע"א איתא במתניתין התינוקות אין מתענין אותן אבל מחנכין אותן. ובגמרא רב הונא אמר תינוק בן אחד עשר בן שנים עשר משלים מדרבנן ר' יוחנן סבר השלמה בדרבנן ליכא וקשה שיהא פלוגתא רחוקה כ"כ ר' יוחנן סבר ליכא השלמה כלל ר' הונא סבר אפי' שני שנים קודם בר מצוה צריך להשלים, ויש ליישב דידוע מה שכתב הרא"ש בשם הראב"ד בריש מסכת תענית אם גמר בלבו להתענה הגם שלא הוציאו בפיו חייב להתענות מדכתיב כל נדיב לב עולות שבנדבת לבו לבד חייב בעולה והתענית הוא כקרבן עולה לפי"ז כיון שתקנו רבנן שקטן בשנת שלש עשרה חייב להשלים גמר הקטן בלב להתענות וכמה כעמים בל"ס הי' אומר בפיו שיתענה למחר ולרב הונא לשיטתו דסבר לענין כדר מופלא סמוך לאיש דאורייתא שגם הקטן בעצמו חייב ולוקה אם עובר על נדרו א"כ חייב מה"ת להתענות וכיון דהשלמה בדרבנן איכא שנה אחת קודם שיהי' מופלא סמוך לאיש חייב להשלים אבל לר' יוחנן לשיטתו דסבר אם גם מופלא סמוך לאיש דאורייתא אבל הקטן בעצמו פטור א"כ גם בשנת שלש עשרה אינו חייב מה"ת להתענות והשלמה בדרבנן לית לי' ולרב הונא י"ל דאפי' כרת חייב הקטן בשנת י"ג כמו שהוא לוקה על נדרו ככל אדם ה"ה בקבלת תענית יוהכ"פ חייב בכרת ככל אדם ודווקא לזדון שבועה פטור מקרבן כיון דכתיב זה הדבר ממעט מקרבן אבל אם הקטן אומר שלא יעשה מלאכה ביוהכ"פ פשיטא שפטור דזה לא הוה נדרי מצוה כמו