התעוררות תשובה חלק ג רלג

ע"י קמח וידעו ליזהר בו וממש כמו שאי' בגמרא כיון שהכל בזה הכלל למה מנו חכמים את אלו, ומתרץ הגמרא כדי שידעו העולם ולא יטעו בהם, לענ"ד י"ל דהנה רש"י ז"ל כתב על שיאור שטעמו אינו טעם חמץ גמור אלא נתקלקל קצת בטעמו ואינו ראוי עדיין לאכילה, אבל המג"א הביא בשם רש"י ז"ל והר"ן נוקשה פירושו "חמץ רע" ואינו ראוי לאכילה משמע שחמץ גמור באמת הוא אלא שאינו ראוי לאכילה (רק קצת ראוי לאכילה): והנה הרמב"ם בה' יסודי התורה פ' ה' הל' ח' כתב וז"ל אבל שלא כדרך הנאתן כגון שעושי' רטיי' או מלוגמא מחמץ או מערלה או שמשקים אותן דברים שיש בהם מר מעורב במאכל שהרי אין בהם הכאה לחיך הרי זה מותר אפי' שלא במקום סכנה חוץ מכלאי כרם ובשר בחלב עכ"ל, מוכח להדיא שחמץ גמור שאינו ראוי לאכילה מותר לפי זה אם מתקנין החמץ נוקשה שהוא חמץ רע כדי שיהא ראוי' לאכילה א"כ הוה כמו שאר חמץ גמור וחייב עליו, ואם מתקנו ע"י תערובות הוה כמו חמץ דגן גמור ע"י תערובות לפי זה מיושב קושיות התוספות דבברייתא קאמר ר"א דוקא ע"י תערובות חייב בלאו אבל נוקשה בעיני' לא כלום, ובמשנה מוסיף ר"א אף תכשיטי נשים על דברי ת"ק שחשיב נוקשה בעיני' וי"ל באמת ר"א דמתניתין סבר כמו ר"א דברייתא דנוקשה בעיני' ולא כלום. אלא ר"א במתניתין מוסיף על דברי ת"ק שחשב ד' מיני מדינה תערובות חמץ דגן גמור ע"י תערובות על זה מוסיף שנוקשה ע"י תערובות חייב ג"כ כמו על תערובות חמץ דגן גמור אבל נוקשה בעיני' באמיתו ולא כלום אבל באמת דבר זה אינו כיון דטיפולי נשים דקאמר ר"א היינו שמוסיף מינים שונים על הסולת כדי שתשיר השער וודאי אינו מכוין ליתן בו דברים שמתקנים טעם החמץ אלא דברים המועילים להשיר השער יותר, אבל להלכה י"ל באמת שאם מתקן חמץ נוקשה כדי שיהא ראוי לאכילה הכל מודים שחייב עלה היינו דפירוש הר"ן נוקשה "חמץ רע" שאינו ראוי לאכילה: ב') כותח הבבלי שיש כזית בכדא"פ אי משטר קא שטר לי' לית בי' כזית בכדא"פ ואי מישרף קא שרף בטלה דעתי' אצל כל אדם וכתב רש"י ז"ל שכר המדי שגם בשכר המדי אם גם שותה ב' אי ג' כוסות הלא מפסיק ביני' ואיננו בכדא"פ וחומץ האדומי מיירי שנתן בו קצת שעורים וג"כ איננו כזית בכדי אכילת פרס ומזיתום המצרי לא כתב רש"י ז"ל כלל וקשה מאוד הלא זיתים המצרי מפרש בגמרא תני ר' יוסף תילתא שערי תלתא קורטמא ותלתא מלחא וכיון שתלתא שערי א"כ היה הרבה יותר מכדי אכילת פרת, ראיתי שהרגיש בזה הבעל המאור הראב"ד) וקאמר שלאו דווקא דפעמים מערבין בו יותר ולפעמים פחות מובן שהוא דוחק גדול כיון שנקט המתני' סתם ובסתמא דמילתא נותנים בו תלתא שערי כראה לתרצו על דרך הבעל המאור זצ"ל שמבאר הדבר כך היתר מצטרף לאיסור היינו חצי זית איסור חצי זית היתר ואין כבלע בהיתר טעם איסור טעם כעיקר שנבלע בהיתר טעם האיסור והקשה בטעמו וממשו שחייב עליו על כל זית וזית למה לא יהא חייב בד' מיני מדינה באוכל כזית לבד הלא ד' מיני מדינה טעם כעיקר ג"כ לכ"ע, ומשני בד' מיני מדינה ע"י התערובות נשתנה טעם החמץ לא הוה טעם חמץ דגן גמור ממש שיהא חייב עליו בכזית לבד לפי זה י"ל כיון דקורטמא יש תלתא מלחא על פי מה דאיתא יו"ד סימן קל"ה סעיף י"ב בהגה"ה שאם נותנים מי מלח עזים בכלי של יין נסך אין צריך הכשר ערוי ג' ימים כי חריפות המלח מבטל לגמרי טעם הבלועה ומי מלח עזים היינו שנותן במים חלק שלישי מלח וכיון שבזיתים המצרי יש בו תלתא מילחא מבטל טעם החמץ של תלתא שערי ובזה אפי' החולקים על סברת וטעם בעל המאור כולם מודים שנשתנה טעם החמץ לגמרי ואין בו משום טעם כעיקר הגם שבנקודת הכסף שם חולק על הרמ"א שסבר שדי בשליש מלח אבל לפי הנראה מלשון שהביא נקודת הכסף בשם הטור אינו מוכרח דבעי שני שלישי מלח ומשבת אין ראי' דהתם בעי לטיבול משום דדמי למעבד אבל ביין כסך כח המלח מחליש ומפגים טעם היין הבלוע בו וכמו שמצינו שאם נתן קמח לתוך החרדל יאכל מיד ואם נתן קמח בתוך חרוסת אפי' לאכול מיד אסור מפני שמחמיץ ע"י חריפותו, אבל בחרדל ע"י שחריף מאוד החריפות מעכב החימוץ ה"ה אם נתן בו מלח הרבה תלתא מלח בפרט תלתא קורטמי שג"כ דבר חריף מעכב בתלתא שערי כח החימוץ ואינו מניחו להתחמץ חמץ גמיר שיהא שייך בו לומר טעם כעיקר וק"ל: סימן כ"ט הרמב"ם בהלכות קרבן פסח פ' א' הל' כ' פסק השוחט את הפסח ונמצא שיש בה מום או טריפה שוחט אחר אפי' עד מאה עד שתיכשר ואם לא הספיק נדחה לפסח שני נראה לי שאם הי' ספק טריפה שלא הכריעו הב"ד אם כשר הוא או לא ועומד בספיקו אפי' לשיטת הרמב"ם דספק דאורייתא מה"ת להקל רק מדרבנן להחמיר כיון שלא יוכל לאכול לא קרינן בי' לפי אכלו ואינו יוצא בזה הגם שמה"ת מותר באכילה מ"מ כיון דאנוס הוא עפ"י גזירת חכמים שלא לאוכלו לא קרינן בי' לפי אכלו כמו חולה וזקן שאינן יכולים לאכול כזית מחמת אונסם שאין שוחטים עלי' ואין יוצאין בו ומכ"ש לפי סברת רבותינו האחרונים ז"ל שבספק עשה גם הרמב"ם