התעוררות תשובה חלק ג רכז

וסעודת פורים תלויה בבי"ד יחשבו שכל הסעודה באה רק מחמת שבת, ולא יהא ניכר סעודת פורים כלל נגדו, משא"כ סעודת חתונה וסעודת פורים שהם שניהם שווים, אבל י"ל עדיין אין היכר לסעודת פורים, מי יימר לן שהסעודה מחמת פורים דלמא מחמת חתן וכלה היא באה וגוף הירושלמי תמוה, ויש סברא לומר שאין לעשות סעודת פורים בשבת משום אין עושין מצות חבילות חבילות, בשלמא יו"ט שחל בשבת עכ"ח מה שאוכל באותו יום, היא מחמת שבת ויו"ט, אין יכולין להפריד זה מזה, ואם אי אפשר אז שאני, כמו שאיתא במסכת פסחים דף ק"ב ע"ב שמתרץ הגמרא אין לו שאני ומותר עשות חבילות, אבל בפורים שחל בשבת, מעיקרא תקנו הנביאים והחכמים, שאם חל בשבת אז יעשה הסעודה באחד בשבת, משא"כ ביו"ט ושבת, צריכה להיות השמחה באותו היום וא"א לדחותם עד למחר כי מצותו ביום זה, אבל לפי זה קשה למה פסק המחבר שמותר לישא בפורים הלא יכול לישא אחר הפורים ובגוף הדבר יש לעיין למה צריכה הסעודה בפורים היכר כיון שהוא שש ושמח בפורים מקיים בזה לעשות אותם ימי משתה ושמחה ימ"מ ודי באיזה דבר הוא שמח, וסברא זו מביא הדרכי משה סוף סימן תרצ"ז שמטעם זה התיר לישא אשה בפורים, בשלמא גבי יו"ט כתיב ושמחת בחגך ולא באשתך אבל בפורים סגי בכל מה דמשמח, וי"ל מטעם זה צריכה הסעודה בפורים להיות היכר שיודע שעושים לשם פורים, שצריך לשמוח משום הנס שנעשה ועי"ז הוי פרסום כס: ד') ואיידי דאיירי נראה לי ליישב קושיא גדולה על הרמב"ם הלכות שבת, שדיוקא גבי שני מצות מה"ת יש בהם משום מצות חבילות חבילות, אבל אם אחת הוא דאורייתא ואחת הוא דרבנן אין בהם משום חבילות, מאי מקשה הגמרא במס' פסחים פרק ערבי פסחים דף ק"ב ע"ב שיו"ט שחל במוצאי שבת האיך עושין הבדלה וקדוש על כוס אחד, משום הלא אין עושין מצות חבילות ומתרץ קדושא והבדלתא חדא מלתא היא ומפרש הרשב"ם שגם בהבדלה מזכיר קדושת יו"ט הלא הרמב"ם סבר שצריך להבדיל במוצאי שבת מה"ת רי"ה: הלכות שבת וקדוש ביו"ט הוא אינו אלא דרבנן י ר דאורייתא ואחד דרבנן אין שייך בהם משום חבילות. סברתו ושיטתו [חוץ אם נאמר שסבר כה"ג שגם קידוש שיו"ט הוא דאורייתא מדכתיב אלה מועדי ה' אשר "תקראו" אותם] וניחא לי עפ"מ דכתב הסמ"ק דהבדלה בשבת היא מן התורה מדכתיב להבדיל בין הקדש ובין החול היינו שצריך שיבדילו בין הקדש ובין החול, וזה דווקא להבדיל בין הקדש ובין החול אבל לפ"ז בין קדש לקדש לא הוי רק מדרבנן וכיון כשמבדילין במוצאי שבת שחל ביו"ט אין מבדילין רק בין קדש לקדש והוי הבדלה ג"כ רק מדרבנן והוי שניהם מדרבנן, ומוכח לפ"ז שאם שניהם דרבנן כסברת הרמב"ם שיש בי משים חבילות חבילות, עיין בהרב המגיד שם: סימן כ"ד רמב"ם הלכות שבת פרק ששי הלכה ז' וז"ל: עיר שישראל ועכו"ם דרין בתוכה והיתה בה מרחץ המרחצת בשבת, אם רוב עכו"ם, מותר לרחוץ בה למוצאי שבת מיד, ואם רוב ישראל ימתין בכדי שיחמו חמין שבשביל הריב הוחמו עכ"ל, ויש לדקדק, כיין שהישראלים אינם רוחצים בשבת, א"כ הוחמו המרחץ בעד הגוים, והיה מותר לישראל לרחוץ למוצאי שבת מיד. ולמה כתב רבינו שצריכים להמתין בכדי שיעשו, וצ"ל שבעל המרחץ אינו יודע שלישראל אסור לרחוץ ביום השבת ממילא מחמם אדעתא דרוב שהמה ישראל, ולפי"ז אם מודיעים לו שביום השבת אין הישראלים נכנסים להתרחץ לרחוץ. ממילא מחמם בשביל הגוים ומותר לישראל ליכנס למוצאי שבת מיד, אבל י"ל כיין שירגיש שבמוצאי שבת באים הרבה יותר לרחוץ מבשאר ימים יען שהמה ישראלים ואסורים לרחוץ בשבת, א"כ יחמם בשבת כדי שיוכלו לרחוץ במוצאי שבת "מיד" א"כ עשה בשבת מלאכה בשביל ישראל וצריכים באמת להמתין בכדי שיעשה: ב') כעין זה נ"ל לפי מה שאיתא בנקודות הכסף בשו"ע יור"ד סימן קכ"ד סעיף כ"ב בהגהות על הג"ה וז"ל: עכו"ם שנגע ביין של ישראל וכו' מעשה היה בהיותי במדינת מעהרין ונגע העכו"ם בייני ולא רציתי לשתות ואמר אלי בזה"ל: שתה דהיין מותר ושאל לאביך ויגיד לך שהוא מיתר באשר שעשיתי להכעיסך. כדי שלא תשתה, ובעושה להכעיס מותר ע"כ דבריו, ושאלתי את פי הגאאז"ל היכן דינו, ואמר שהיין אסור דטעמא דמותר משום שעושה להכעיס. אבל כיון שיודע דינו אם כן לא עשה להכעיס וחוזר לאיסור הראשון כאלו לא עשה להכעיס עכ"ל, ויש להשיב על זה, כיון שהגוי יודע שאם עושה להכעיס מיתר לשתותו, אומר לו בכיון, שמותר לשתותו יען שכוונתו היתה להכעיס, א"כ מראה בזה שלא היה בדעתי להכעיס כיון שאומר לו שתה א"כ אסור לישראל לשתותו, כפסק אביו הגאון זצ"ל וא"כ כיון שאומר שמותר לשתותו כיון שעשה להכעיס ועי"ז אסור לשתותו ואימר לי זה בכיון, וא"כ דיבור זה שמותר לשתותו הוי להכעיס וא"כ ממילא מותר לשתותו, אבל יש לישב, כיון שראה הגוי שהש"ך ע"י נגיעתו לא היה רוצה לשתותו, א"כ די להגוי בזה שנתקיים מחשבתו הרעה שלא ישתה הישראל היין ולמה היה לו לומר שמותר לשתותו מוכח שכוונתו היתה לטובה כדי שיוכל לשתותו ולא להכעיס ויפה פסק מר אביו הגאון זצ"ל לטוב: