התעוררות תשובה חלק ג רכו

מסתבר מה שגדול ביחור זה הוא רובא ככולא תפוח רק שנתערב בו טעם ומראה קצת מהרימונים יכול לברך בורא נפשות לבדו ה"ה בהיפוך אם נטע יחור רימון באילן תפוח לכן כדי לצאת מספק יעשה כמו שכתבנו למעלה ופשיטא לי שברכה ראשונה לא יברך על פירי זו הגם שמותרת לאכילה בלי פיקפוק כמו שאי' בראשונים זצ"ל בסוגיות מצוה הבאה בעבירה על הא דתנינן במסכת בבא קמא הרי שגזל סאה חיטים טחנו ורקדו ולשה ואפה האיך יברך עלי' אין זה מברך אלא מנאץ מכ"ש בזה האיך יברך ברוך אתה בורא פרי העץ שגידול פרי עץ שנגד רצונו יתברך שנעשה ע"י ל"ת דהרכבת אילן הגם שיש לחלק ששם איתא בגמרא הרי שגזל וכו' והפריש חלה כיצד יברך וכו' כיצד יברך "וציונו, להפריש חלה על המצוה כדכתבו הראשונים הגם שקנאו בשינוי רשות שינוי מעשה ושם מ"מ הברכה ניאץ הוא משום שקנאו ע"י עבירה משא"כ הכא אבל מסתבר טעמא האיך לברך בורא פרי העץ על פירות כאלו אלא יברך על פירות אחר לטוב: סימן כ"ג הנה בהתעוררות ח"א סימן קע"ב נסתפק אם לש עיסה בפסח והניחו עד שנעשה חמץ אם חייב מלקות כיון שעשה מעשה לישה איננו לאו שאין בו מעשה עיין שם בארוכה ויש להביא ראיה מגמרא מנחות דף כ"ו ע"ב אמר ר' אמי אם הניח שאור על גבי עיסה וכו' וכן פסק הרמב"ם ה' מעשה הקרבנות פ' י"ב ה' י' וז"ל הניח שאור על גבי העיסה והלך וישב ונתחמצה מאילי' לוקה שהנחת השאור הוא המעשה עכ"ל מוכח להדיא דוקא שמניח שאור בידים על העיסה כדי שיתחמץ אבל אם לשה ונתחמצה מאיליו אינו לוקה אבל יש להשיב שגבי מנחות כתיב לא תעשה חמץ ולא תאפה חמץ שממנו למידין שכל מעשה חימוץ שעושה בהמנחה חייב מלקות כדאיתא ברמב"ם שם ה' ט"ו וז"ל כיצד לשה חמץ או ערכה חמץ או קטפה חמץ או אפאה חמץ לוקה שנאמר לא תעשה חמץ ונאמר לא תאפה חמץ לחייב על כל מעשה יחידי שבה וכו' עכ"ל א"כ כיון דכתיב לא תעשה חמץ מוכח שהוא בעצמו צריך לעשות מעשה החימוץ אבל לא שתתחמץ מאליו אבל גבי פסח דכתיב ולא יראה לך חמץ שאפילו נתחמצה מאליו חייב בבל יראה או שהי' לו חמץ בביתו עוד מקודם הפסח ונתחמץ בשעת היתר מ"מ עובר בבל יראה רק משום שלא עשה בו מעשה אינו לוקה לכן אם הי' לש בפסח שעשה בו מעשה בלישה והניחה והתחמץ מקרא עשה מעשה וחייב משא"כ במנחות שהתה"ק אמרה שהוא בעצמו יעשה מעשה להחמיץ יעויין בתוספ' שם שגם שהוא לא החמיץ בעצמו מ"מ שעשה מעשה שהניח עליו שאור שעי"ז יחמיץ נקרא מעשה: ב) לענ"ד לפ"מ דאי' בטור חו"מ סי' ס"ב ובשו"ע שם בענין מסירת פרוזבול שיוכלו החתומים על הפרוזבול לחתום עצמם בתורת עדים שהם מעידים שמסר הענין פרוזבול והם יכולין לחתום בתורת דיינים שמסר להם הענין פרוזבול כ"ל דאם חותמים בתורת דיינים יכולים להיות קרובים להמלוה כי אין להם דין ודברים ומשפט שנאמר שקרובים פסולים לזה הגם שבגביית החוב יש הרבה ענינים שצריכים דין ודברים מ"מ בפרוזבול הוא אומר וז"ל מוסרני לכם פלוני ופלוני הדיינים כל חוב שיש לי "שאגבנו" כל זמן שארצה א"כ המלוה בעצמו גובה חובותיו ואם יהי' לו דין ודברים יכול לדון לפני ב"ד אחר רק שיראה להם השטר פרוזבול או שאומר להם פרוזבול לי ונאבד שנאמן בזה כדאי' שם בגמ' ושו"ע אבל אם חותמים בתורת עדים שמעידים עליו שעשה פרוזבול כדי שיוכל לגבות חובותיו א"כ קרובים פסולים לזה העדות כי אין לך דבר שבממון יותר מזה שעי"ז יוכל לגבות חובותיו: עוד נ"ל שאם עשה הפרוזבול בערב יו"ט בין השמשות שהוא ספק יום ספק לילה שאין צריך הלוה לשלם לו כי הוא אפקעתא דמלכא ויכול הלוה לומר אייתי ראי' שהי' עודנו יום והמוציא מחבירו עליו הראי' אבל אם מביא הלוה את החוב מעצמו למלוה אין המלוה צריך לומר לו משמט אני כמו בשאר חוב אם הלוה משלם מעצמו כי אולי הי' עוד יום ואינו משמט כיון ששמטה בזה"ז דרבנן הוה ספק דרבנן עיין חו"מ סי' רל"ב ויש לעיין עוד בזה: ג') עיין בהתעוררות ח"ב סימן ק"כ בסופו שאם יום אחד משבעת ימי המשתה חל בפורים ויש שם פנים חדשות שמרבין בהסעודה בשבילו כי לא ניכר ע"י ריבוי סעודה של חתן וכלה שהוא סעודת פורים עי"ש האיך יש לנהוג, וכעת נ"ל לפי מה דאיתא במחבר ס' תרצ"ז סע' ח' שמותר לישא אשה בפורים מובן מאליו שגם סעודת נשואין מותר לעשות בפורים מוכח מזה להדיא שאין לחשוש בזה, שלא יהא היכר לסעודת פורים וגם המג"א שחולק היינו מטעמא שאין מתערבין שמחה בשמחה, אבל לא משום טעמא שלא יהא ניכר שהיא משום סעודת פורים וטעמא בעי למה בפורים שחל בשבת פסק המחבר ס' תרפ"ח סע' ח' כהירושלמי שאין עושין הסעודת פורים עד אחד בשבת, והטעם כי על ידי סעודת שבת לא יהא היכר לסעודת פורים, ומתיר לישא אשה בפורים ולא חשש לזה, וצריך לומר ששבת ששמחתה ע"י שמים, דהיינו ששבת שהוא קדוש וקביע מאליו ומצווה בכבוד ועונג שבת והוא קודם וחשוב יותר מסעודת פורים: