התעוררות תשובה חלק ג ריז

מהו' משה נ"י הביא ראי' משו"ע יו"ד סימן רכ"ג בטו"ז ס"ק ב' שמביא תי' של תוס' דבשביל סעודת שלישי של שבת אין לו להתחיל ליטול אבל אם כבר כטל נוטל גם כן לסעודת ג' של שבת עיי"ש: ב') על מה שפקפק רב אחד על מה שנוהגין שהולכין במסלת הברזל (אייזענבאהן) ויש שם מנין שמתפללין בצבור ואומרין קדיש קדושה וברכו, כיין שמקצת מהם יושבין בצד זה ומקצת יושבים בצד השני והספסלין (באנקע) מפסיקין ביניהם והם גבוהין י"ט אם נדונין כמחיצה ביניהם ואין מצטרפין, נלע"ד אפי' אם הי' הספסלין גבוהים עשרה מהקרקע עד למעלה אין לחוש על זה, והראי' מהא דאיתא בשו"ע או"ח סי' ש"ע סעיף ג' חמש חבורות ששבתו בטרקלין וחלקוהו במחיצות אם אין המחיצות מגיעות עד פחות מג' לתקרה נדונין כולם כחדר א' ופטורין כולם ליתן חלק לעירוב יעי"ש, ומהגם שעשה המחיצות בכוונה להפסיק ביניהם בין כל בע"ב אעפ"כ אין המחיצות מבטלתן אם לא הגיעו לפחות מג' מהתקרה ונדון כל הטרקלין כבית א' מכש"כ בזה שלא נעשו לשם מחיצה והמחיצות אינן גבוהות ואינן מגיעות רק חצי גבהן להתקרה חשיב כבית אחד ושפיר מצטרפין למנין: ג) נ"ל ליתן טעם על מה דאיתא בשו"ע יו"ד (סימן רס"ז סעיף ע') דהמשחרר עבדו עובר בעשה דלעולם בהם תעבודו אבל לצורך מצוה מותר אפי' מצוה של דבריהם כגון להשלימו לעשרה וכן כל כיוצא בו והיא מדברי הרמב"ם ולא כתב המחבר דרק משום מצוה דרבים שרי כעובדא דר' אליעזר מס' ברכות (פרק שלשה שאכלו) וסמיך על הסוגיא דגיטין פרק השולח דמתרץ שם הגמרא מצוה שאני ולא מסיים שם מצוה דרבים שאני, וקשה הדבר מה גריעותא דמצות עשה דלעולם בהם תעבודו לדחותה אפי' מפני מצוה דרבנן. כ"ל לתת טעם דכתיב בפ' בהר וגם מבני התושבים הגרים עמכם מהם תקנו עבד ואמה והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם לרשת אחוזה לעולם בה תעבודו, ובאחיכם בנ"י לא תרדה איש באחיו בפרך, וכן מתחיל כי עבדי הם וכו' לא תרדה בו בפרך וכו' ועבדך ואמתך אשר יהי' לך מאת הגוים וכו' מהם תקני עבד ואמה וכו' כאשר כתבנו למעלה, חזינן טעם התורה כיון שאסור לישראל לעבוד איש באחיו בפרך נתן הקב"ה אותנו לרשת אחוזה העבדים ולהנחילם לבניהם אחריהם הקפידה התורה שיהי' לנו לאחוזה ולעולם בהם תעבודו שלא לשחרר אותן כמו שאסור לאבד ממונו ולהפקירו, לפ"ז כמו שמותר ליתן ממונו ולהפקירו ולאבדו כדי לקיים מצוה אפי' מצוה דרבנן הה"ד עבדו שהוא ממונו יוכל להפקירו ולשחררו בשביל קיום מצוה: סימן י"ד נסתפקתי במי שיש לו מפה (טישטוך) לכסות את השולחן בשבתות ויו"ט כמנהג ישראל כדהיבא כמ"פ בהג"ה שו"ע או"ח אם מוכן ג"כ להניח ס"ת עלי' ביום קריאת התורה וכבר הניחו הס"ת עליה אם העמיד כרות של ש"ק על שולחן המכוסה במפה זו אם נאסר המפה לטלטל משום בסיס לדבר האסור היינו לכרות שבת והנה בה' תפילין סי' מ"ב ס"ק ד' כתב המג"א אם אזמיני' לסודר למיצר בי' תפילין ומפעם הראשון שצר בי תפילין הוה תשמיש קדושה ואסור להשתמש בו חול וזה דוקא בבעלים אבל אם אחר צר בו תפילין מותר להשתמש בו חול דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו ע"כ וצריך עיין הלא משנה מפורשת היא בפ' הנזקין המטמא והמדמע והמנסך את של חבירו בשוגג פטיר במזיד חייב לשלם ופלוגתא שם אם מה"ת חייב' לשלם אם היזק שאינו ניכר שמי' היזק מכ"מ הכל מודים שנטמא טהריתיו של חבירו בזה ויין חבירו שניסך אסור בהנאה וכן איתא במג"א ה' שבת אם מניח מוקצה מדעת על כלי של "חבירו" לא נאסר הכלי משום בסיס לדבר האסור וצריך לחלק דהא כ' איש כי יקדיש את ביתו קודש מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו הגם שהוא שלו כיון שאינו ברשותו אינו יכול להקדישו מכ"ש אם אינו שלו ג"כ ותשמיש קדושה נאסר משום שהיכן ושימש בי והקדישו לדבר שבקדושה וזה אינו יכיל לעשות בשל חבירו כמו שאינו יכיל להקדיש דבר חבירו וטעם שבסיס לדבר האסור אסור בטלטול הגם שאין עוד המוקצה עליו מפני שעשה אותו הבסיס טפל לעיקר המוקצה ונעשה ג"כ מוקצה עיד"ז אבל כלי של אחר אין בכוחו לטפל לדבר אחר כי לאחר הוא חשוב הרבה יותר מדבר המונח עליו הגם שהמוקצה והכלי של איש אחד מכ"מ כיון שלא הניחו הבעלים עליו המוקצה ולא טפלה הכלי למוקצה אין אחר יכול לטפלו ולאסרו לפי"ז אם המפה של רבים אינו יכול לאסרו מפני שהעמיד המוקצה עלי' אבל אם המפה שלו הגם שאסור להניח עלי' הנרות להשתמש בתשמיש קדושה מכ"מ אי עביד מהני לאוסרו: אבל יש לומר שבמה שמעמיד הנרות עליו אינו משתמש בתשמיש קדושה כי הוא מעמיד הנרות על השלחן והשלחן הוא הבסיס רק המפה פורסין עלי' לכבוד ש"ק כנהוג ואין משתמש בה כלום השתא דאתית להכא י"ל שגם אינו נאסרה המפה מצד בסיס שאינו משתמשת לנרות רק פרוסות לכבוד ש"ק כמובן ובזה יש ליישב מה שרבים אינם זהירים לטלטל המפה שעמדו עלי' הנרות בשבת בה"ש הגם שלכתחילה צריכין להבנח על המפה החלות של שבת כדי שתהא [השולחן] והמפה גם בסיס לדבר המותר