התעוררות תשובה חלק ג ריד

מהדרן אותו ואפ"ל שאפי' אחד לא הי' מהדר אלא שמעשה כך הי' שקראו שני תלמידים לפניו: סימן י' נסתפקתי שנים שבאו לדין. התובע והנתבע וע"י טענות הנתבע והתנצלותו נתגלה להתובע מעליו ודוחקו וריחם עליו אבל עי"ד שהי' הנתבע איש נכבד מימי' לא קיבל מתנות יתבייש הנתבע ליקח ממנו וביקש התובע מהדיין שלא בפניו שיפסוק הדיין שהנתבע פטור מלשלם ואדרבה עי"ד טענותיו התובע חייב לו לשלם סכום כך וכך אם מותר הדיין לעשות כך כי כ' לא תטה משפט ודל לא תהדר בריבו ומחוייב ליפסוק כאשר אמר התורה כנלע"ד אבל אם התובע מבקש מהדיין שיעשה פשרה והפשרה יהי' נוטה הרבה לטובת הנתבע באופן שהתובע צריך ליתן לו עוד סכום רב יש לדון להקל הגם שגם על פשר נאמר לא תטה משפט כדאי' בשו"ע חו"מ מכ"מ כיון שטעם הפשר הוא שמוותרים זה כנגד זה ברצון כדי שישאר שלום ביניהם מכ"מ הלא יכול צד אחד לוותר הרבה בטוב לבו ואינו נוטה משפט ובזה יל"פ הפסוק אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם הגם שמבקש משפט שלום מכ"מ צריך להיות אמת, ודרשו חז"ל אם יש אמת אין משפט וכו' אלא אנו למדין מזה שמצוה לעשות פשרה, שזהו משפט "שלום" זהיו פשרה ומ"מ הקרא קורא אותי "אמת". סימן י"א נסתפקתי אם מותר לאכול אחר אכילת פסח שני או אסור כמו אחר אכילת פסח ראשון והנה תנן פסחים דף ק"כ ע"א תוספ' ד"ה מפטירין אחר מצת אפיקומן יעויין שם אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן נקיט סתם אחר הפסח ולא חילק בין ראשון לשני והכה לפי הטעם שכתבו הפוסקים כדי שישאר טעם פסח בפיו שייך גם בפסח שני ולפי מה שאיתא שם דף ק"כ ע"א בתו' הטעם שפסח צריך להיות נאכל על השובע משום אם יאכל אותו כשהוא רעב עי"ד מהירת אכילתו להשקיט רעבונו יוכל לבא בקל לידי שבירת עצם בגדי הרך וזה שייך גם בפסח שני שכתיב בו ועצם לא תשברו בו לפי הטעם השני שצריך להיות נאכל לשובע כדרך שהמלכים אוכלים לשובע דרך גדולה גם זה שייך לפסח שני והכה יחיד המקריב פסח שני ואינו יכול לאכול כולו כאחת ויבא לידי לאו דנותר שחייב גם בפסח שני כדכתיב לא ישארו ממנו עד הבוקר י"ל שמותר לזמן אחרים טהורים לאכול עמו כמו שתודה ושלמים שחזה ושוק לכהן שאר הבשר לבעלים ומותר ליתן ממנו גם לאחרים טהורים ה"ה בזה הגם שהוא שלא למנויו הרי זה מצוה שחוץ לגופו לא שייך בפסח שני שרק מצוות שבגופו יש בפסח שני לא מצוות שחוץ לגופו כמו שאי' בגמרא ורמב"ם ה' קרבן פסח ואולי שיוכל לאוכלו גם בתורת פסח הגם שאכל פסח ראשון ויש ראי' למ"ד דנשים בפסח שני רשות ויוכלו להקריב ולאוכלו הגם שאין חייבים בו ה"ה יכול לאוכלו גם האיש הזה לשם פסח בתורת רשות [אולי כיון שיצא י"ח בפסח ראשון יש בו משום בל תוסיף כדאי' ברשב"א מסכת ר"ה דאם עושה מצוה אחת שני פעמים עובר משום ב"ת אבל לדברי התוספ' במסכת ר"ה דף כ"ח ע"ב ד"ה ומנא שאם עושה מצוה אחת פעמים כגון שתוקע שני פעמים שופר אינו עובר על ב"ת ה"ה בזה, ויש לחלק באם עושה פעמים ביום אחד או בשני זמנים) ונראה אפי' אם אוכל אותו סתם לשם קדשים כיון שהפסח כשר שהבעלים שחטו אותו לשם פסח והשני שאינו חייב בו אוכל אותו בתורת קדשים אעפי"כ אסור לאכול אחריו דבר כיון שהוא צריך לאכול על השובע כיון שבעצמו הוא פסח ועובר כל אחד ואחד על שבירת עצם שייך בו גם טעם זה שאם יאכלנה כשהוא רעב יכול לבא לידי שבירת עצם: ויש לעיין אם מותר באותו סעודה שאוכלין הבעלים פסח שני לאכול קודם אכילתו חמץ ולנקות עצמו ולאכול אחריו מיד פסח ומצה ומרור אבל יש לאסור משום הרחקה וכן יש לדקדק מלשון הגמרא פסח שני חמץ ומצה עמו "בבית" משמע בבית אבל לא לאכול באותו סעודה דעם הפסח יחדיו פשיטא שאסור וצריך לעיין בכל זה לטוב. הגם שאסור לאכול קודם אכילת פסח דברים אחרים כדי שיאכל לתיאבון כדאי' בתו' ריש פ' ערבי פסחי' מ"מ אם אוכל פחות מכביצה פת מותר דהוה רק אכילת ארעי ויש לדקדק בקרא בפ' בא בפסח ראשון כ' ועצם לא תשברו בו ובפ' בהעלותך גבי פסח שני כ' ועצם לא ישברו בו ביו"ד וי"ל בפסח ראשון שכל ישראל מקריבין אותו אמר הקרא לכלל ישראל לכל אחד ואחד לא "תשברו" עם תי"ו לשון נוכח אבל בפסח שני שהיחידים מקריבים הו"א שאותן המקריבים המחוייבים בו המה חייבים בשבירת עצם אבל שאר אנשים שאין להם שייכות בזו מותרין בו בשבירת עצם כ' קרא לא ישברו ביו"ד ולא לשין נוכח להמקריב) משום דקאי על כלל ישראל שחייבים בו על שבירת עצם כך י"ל וק"ל: סימן י"ב איזה גרגרים בסוגיא דמי פירות (פסחים דף ל"ו ע"א) המג"א בסימן תע"א הקשה על מהר"ל מפראג דכתב אם אין לו רק מצה עשירה שנילוש גם אם מים