התעוררות תשובה חלק ג רי

דבלעה הקדירה, ולא הביא הגמרא על זה האי אוקומתי' דכזיתא דתרבא דכפל בדקולא דבשרא סבר רב אסי לשער במאי דבלעה הקדירה, לראי' מזה דרב אסי, לאיכא דאמרי כיון האי דרב אסי מיירי "בתרבא" דנפל בדיקולא דבשרא לכן מהא דרב אסי אינו ראי' דמיירי "בחלב" דכפל לקדירה אינו ראי' משם לשאר איסורים: ג') בשו"ע ס' צ"ט סעיף ה' בש"ך שם ס"ק י"ב שמביא שיטת האו"ה דאע"ג דהאיסור עצמו היה מותר בהכאה מ"מ היה אסור באכילה ועתה היה נהנה בתוספת זה להתיר אף באכילה הלכך צריך ליתנו לאחר בחכם עכ"ל האו"ה וכתב ע"ז הש"ך ולי נראה דדווקא כשהישראל לוקח ביוקר מהעכו"ם אסור דאי לאו הכי אין טעם לאסרו למכור לישראל דהא לא אהני מעשיו הרעים כנ"ל עכ"ל הש"ך ויש לדקדק על דברי הש"ך שכתב יוכל למכרו "לישראל" למה דוקא לישראל הלא בלי הנאת דמי האיסור יוכל למוכרו ג"כ לגוי, וי"ל דא"כ מהכי לגוי ואסור משןם מתנת חכם ואי במכירו דשרי, הטעם דשרי משום כשמכירו הגוי יכיר לו טובה בשביל זה א"כ נהנה הישראל מן האיסור שביטל וק"ל: סימן ז' שאלני בני הרב מהו"ר זלמן נ"י אם מותר לעשות סחורה בדברים שאסר עליו בקונם או אם אסור לסחור בו כמו כל איסורי תורה כדאי' בשו"ע יו"ד סי' קי"ז ונלענ"ד להפוסקים שסברו שהטעם הוא שמא יבא לאכול ממנו ובזה אפילו אם אכל ממנו בשוגג (אפי' במזיד) יוכל להתיר הנדר כדאי' בשו"ע יו"ד וחכם עוקר הנדר מעיקרא וממילא אין לו שום עון ומצינו כמה פעמים בפוסקים שדבר שבדיעבד אינו אסור ומותר אין חוששין לכתחלה שמא ישכח ה"ה בזה והנה הבית הלל כ' שאסור לסחור בדברים המתוליעין שיש בו כנימה (חילבי"ן) וחלק עליו הפר"ח שאינו עושה המסחר בשרצים אלו אלא בפרי גופו וזה מותר אבל לפי החשש שמא יבא לאכול ממנו בעסקו בו הוה אמינא שגם בזה יש לאסור אבל זה אינו אם המה דברים שאינם ראויין לאכול חיין רק מבושלים ובבשול נתבטלו התולעים והכינמים מה"ת ובפרט לפ"מ דאי' ביו"ד סי' ק"ז שדברים הפגומים אפילו ברוב בטילים מה"ת א"כ לא הוה לכל היותר אלא איסור דרבנן משום ברי' לא בטילה ובאיסורא דרבנן מותר לסחור (רק י"ל שחשש שמא יבא לאכול ממנו שייך גם באיסור דרבנן) ואולי עד שיתבטל שצריך טרחא וזמן יזכור כדא' סברא זו בתוס' ביצה דף ג' ע"א בד"ה שמא יעלה ויתלוש והנה לכאורה יש להתיר מטעם זה כי הנודר כאלו בנה במה ועושה איסור בזה ומצוה להתירו משום זה משום דהמקיימו כאלו הקריב קרבן ועומד הנדר הזה בכל שעה להתיר ומשום זה מיקרי נדר דשיל"מ ולפ"ז אם אוכל ממנו בשוגג אין חשש שיתעצל מלהתירו והא דחששו חכז"ל מי יימר דמזדקק לי' תלתא שבת דף מ"ג היינו שיתירו לו באותו היום אבל בזמן ארוך פשיטא שימצא מי שיתירנו ובל"ס הא דנדר ואסר על עצמו הוא משום שהדבר רע ומזיק לו כדתנן קונם יין שאני טועם שהוא רע למעיים וקונם צמר שהוא לובש משום שהוא מזיק לגופו ורוצה לאמץ ולזרז עצמו בנדר שלא יעשה הדבר א"כ מסיח דעתו ממנו עי"ז לגמרי ולא הוה בו חשש שמא יאכול והוא כעין סברת התה"ד הובא במג"א לסי' תרי"ד סק"ו למה ביו"כ מותר בנגיעת האוכל (ואין צריך להוציאו מביתו כמו חמץ) הא טעמא דלא בדיל מיני' ואסור כרת שייך ביו"כ כמו בחמץ וכ' כיון דביו"כ מתענין מסיח דעתו לגמרי מאכילה ולא יבא לאכול משא"כ בפסח שאוכלין דברים אחרים ויש לי ראי' מהימנא לזה מתוס' בבא קמא דף פ"ב ע"ב שכתבו על הא דתנן לא יגדל אדם חזירים וא"ת תיפוק לי' דאסור לעשות סחורה בכל דברים טמאים דתנן במס' שביעית ותי' ר"ת דהיינו דווקא בדבר העומד לאכילה אבל אם מגדלם למשוח עורות בשומנם או למכרן לישראל שימשח בהן שרי וכל חלב מותר למכור היכא דלא קאי לאכילה וכו' עכ"ל וקשה כיון דבדברים טמאים כמו נבילות וטריפות ושקצים ורמשים אפילו בחייהם אסור לעשות בהם סחורה ולמה מותר לסחור בחזירים אם מגדלן למשוח בשומנן עורות לגזור שמא יקח מהן לאכילה כמש"כ תוס' בעצמו באותו דבור דהא דחלב מותר לסחור היכא דלא קאי לאכילה ע"כ צריך לומר כיון שאין עומדים לאכילה רק למשוח בשומנן עורות מסיח דעתו מהן לגמרי ומותר והנה מדברי תוס' אלו מוכח שהטעם שאסור לעשות סחורה בדברים האסורים הוא משום שמא יבא לאכלו מהיכן למדו ד"ז ויש ללמוד דבר זה מלשון הקרא דכ' כל חלב שור ועז לא תאכלו וחלב נבילה וחלב טריפה יעשה לכל מלאכה ואכול לא תאכלוהו למה כפל הלשון ואכול לא תאכלוהו הלא כבר כ' לא תאכלו לכן יש לפרש הקרא וחלב נבילה וטריפה יעשה לכל מלאכה היינו ואכול לא תאכלוהו אם לא תאכלוהו משום דאינו קאי לאכילה או אינו ראוי לאכילה ומיני' נלמוד שרק בזה האופן התירה התורה לעשות מלאכה בחלב אבל אם הי' עומד או ראוי לאכילה אסור, ולפי"ז מוכח מקרא שהטעם שמא יבא לאכול ממנו אבל ומסתימת כל הפוסקים לא משמע הכי שהתירו לסחור ולעשות מלאכה סתם בחלב ולא כתבו דווקא אם אינו ראוי לאכילה ש"מ דבכל גוונא שרי הב"י בסי' קי"ז הביא משם הרשב"א שכ' בפשיטות שדבר הראוי לאכילה אסור שמא יאכל ממנו