התעוררות תשובה חלק ג רז

ברבותינו האחרונים זצ"ל אשר כתבו לבאר כל דברי לשין הטור, ולענ"ד נראה ליישב כך: הנה אם גם הטעם שנאמן משום שלא מרע' נפשי' שירא אולי יבדקנו אחריו אם אמת מעוף פלוני וטהור היא, והנה לדידן שאין אנו אוכלים שום עוף אלא במסורת מה יועיל לנו כל זה שאפילו אם יראה לנו העוף וביציו, כיון שאין לכו מסורת עליו שהוא טהור אין אנו רשאים לאכלם. רק אם אנו יודעין שאותו עוף הוא טהור במסורת, ומיישב בזה לשון הטור, עפ"י הגמרא והפוסקים באמת די אם יאמר משל עוף פלוני וטהור הוא, אבל לפי מה שכתב הטור בסימן פ"ב בשם רש"י שאין לאכול שום עוף אפי' אם יש לו ג' סימני טהרה אלא במסורת, (וכן נפסק בשו"ע שם, אפילו אם יש לו כף רגלו וחרטומו רחבה) א"כ שפיר כתב הטור "ואנו יודעין שהוא טהור" היינו שאנו יודעין אותו במסורת, ולא די לנו במה שאומר שהוא מעוף פלוני וטהור ואפי' העוף לפנינו אין יכולים לאכלו אלא אם מכירים אותו במסורת: ג') יו"ד סי' קט"ז ס"ב איתא שלא לאכול דג ובשר יחד ועיין שם בטו"ז ס"ק ב', ופילפלו רבותינו האחרונים זצ"ל אם נתערב דג בבשר אם טעמו בטל בששים, ויש מחמירין כי חמירא סכנתא מאיסורא דאפילו בששים אינו בטל, ונ"ל להביא ראי' ממס' חולין צ"ז ע"א רבין בר רב אדא אמר כולחית באלפס הוי ואמר ר' יוחנן לטעמי' קפילא אדמעה, ופירש רש"י כולחית שקץ דגים קטנים, ואלפס של בשר, ובר"ן בע"ז דף במשנה תנן אלו מותרין מן הנכרי וכו' ציר שיש בה דגה ובגמר' שם איזו היא ציר שיש בה דגה כל שכילבית אחת שוטטות בו וכו', וכתב הר"ן שם וז"ל פרש"י כילבית דג טמא הוא וגדל מאליו מציר של דגים טהורים ואם יש ציר של דג טמא ג"כ עמו לא תגדל בו כילבית והיא עצמה טמאה וכן משמע בפר' גיד הנשה דף צ"ז. דכילבית דג טמא היא דאמרינן התם כילבית באלפס הוה ושיעורה בששים, אבל ר"ח ז"ל כתב שהוא דג טהור שכיון שיש בציר דג קטן אחת טהור אף כל הציר אנו מחזיקין בטהור ולפ"ז כילבית פירושו דג קטן בין טהור בין טמא, והאי דפרק גיד הנשה טמא והאי דשמעתין טהור, עכ"ל, כראה בעליל שהכריח הר"ן לומר לשיטת רבינו חננאל כי היכי דלא תקשה מהאי דחולין שיש מאותו מין גם טמאים, והנה קשה מה הכריח הר"ן לזה, דלמא לעולם דג טהור הוא, רק כיון שנפל באילפס של בשר ואסור לאכול מפני הסכנה שיעורו רבי יוחנן בששים, מוכח מזה דאם היה האיסור משום זה משום שנתערב הדג בבשר אפי' ששים לא הי' מועיל אבל יען שהוא דג טמא עכ"ח צריך לומר שדווקא בתערובות עם דגים "טהורים" יש סכנה אבל לא בדג טמא, שטבעיהם משונים זה מזה ואינם מזיקים, ועכ"א צריך לומר כן דר' יוחנן התיר בטעימת קפילא והוא בששים כדאיתא להדי' ברש"י שם בחולין, ובגמרא פסחים סוף פרק כיצד צולין דף ע"ו ע"ב שמשם כובע מקור הלכה זו, איתא האי ביניתא דאיטוי עם בשרא פרש"י שיבוטא וידוע ששיבוטא דג טהור, כדאיתא בריש האיש מקדש דרבא מלח שיבוטא (לכבוד שבת). ולולי דברי רש"י היינו יכולים לפרש ביניתא הוא שם דג ואפי' טמא וכל מקום משום איסור דג טמא הוא בטל בששים אבל משום סכנה אסר רב אשי אפי' יותר מששים: ויש לדקדק דבעבודה זרה איתא כילבית בבי"ת והיא דג טהור כשיטת ר"ח ובחולין איתא כילכית בכ"ף וי"ל שהוא מין אחר שהוא באמת טהור ואינו הכרח לדברי ר"ן שכילבית הוא שם דג וממנו טמא וממנו טהור *) (ויש לעיין על רש"י שכילבית היא נוצר מציר דג טהור אם אסור לאכלו, כמו שמותר כל מיני יבחושים שנוצרו במשקים "בהכלים" או י"ל דתורה לא התירה רק יבחושים ותולעים וכדומה שנתהווה בכלים אבל לא זה שיש לו צורת דג, ועוד יש להוסיף ולומר אפי אם יש לו סנפיר וקשקשת אסור לאכלו כי דווקא במעיין התירה כל שיש לו סנפיר וקשקשת ועיין בהתעוררת תשובה חלק א' סי' קכ"א: ד') הנה התעורר שם על דברי רש"י במכות ט"ז ע"ב על הא דאמר רב יודא האי מאן דאכל ביניתא דבי כרבא לוקה משום שרץ השורץ על הארץ ופירש רש"י תולעת הכרוב. הלא דקדקו הראשונים מהרש"י בחולין פ"ג ע"ב דדווקא אם יכול להלוך התולעת בתוך הפרי הוא אסר, אבל אם הוא במקום צר ואינו יכול לירחוש ולנטות אינו אסור, א"כ קשה על רש"י שפירש תולעת שבכרוב, אם הוא במקום צר שאינו יכול לירחוש הוא מותר לשיטתי', ואם הוא במקום שיכול לרחוש קשה עליו קושית התוס' שהוא פשיטא ומאי קמל"ן, ויש ליישב כיון שעלה הכרוב אם גם מונחים זה על גב זה ודבוקים זה בזה, כיון שנמצא ריוח בין עלה ועלה או במקומות שונים שאחד אינו דבוק כל כך בחברתו, ויכול לרחוש ולנטות וזה הוא סברת רש"י כי"ל: סימן ד' בהתעוררות חלק א' ס' ר"ל שם דף קי"ב ע"ב בסוף ד"ה והכה חזינן לגאון וז"ל וראה בריטב"א וכו' סוכה שם בד"ה ונראה לי כתב וז"ל דכשיתקנו חשבון המועדות תקנו על מנת כן שישארו **( הר"ן בע"ז גרם ג"כ בגמרא חולין כילבית בבי"ת.)**