התעוררות תשובה חלק ג רו

תעשה אותה וסולת הוא מאכל שרים א"כ גלתה התורה בזה שצריכה להיות מאכל עשירים וגדולים משא"כ מצה שיוצא בזה אם היא מחמשה מיני דגן אפילו שעורים ושבולת ושועל ונפ"מ בין השני טעמים מנחת חוטא שהיא חריבה בלא שמן ולבונה מ"מ כיון שצריכה להיות דווקא סולת שייך באכילת הכהנים למשחה אבל קרבן עומר ביום שני של פסח שבאה מן השעורים לא שייך בהם למשחה אבל לטעם כיון שהקפידה התורה שיותן בו שמן שייך גם בזה למשחה ולפי הטעם שנתינת שמן מעכב דהקפידה התורה שיהי' דרך גדולה מנחת חוטא שהוא בלא שמן לא שייך למשחה אבל מנחת סוטה שהיא באה מן השעורים ובלא שמן לא שייך בו למשחה לפי"ז מיושב דקדוק בכי מה לשון "ורשאין" ליתן לתוכה שמן יין ודבש הלא מצוה היא משום למשחה יען שהברייתא נקט כל המנחות ונכלל בו גם מנחת קנאות אשר הקפידה התורה בו שיהי' ממאכל בהמה ובלא שמן ולבונה הו"א שאסור לאכול דרך גדולה קמ"ל שרשאין שבאכילת כהנים הוא עבודה שייך גם בו למשחה להדר המצוה אבל לפ"מ דמאי דמסיק הגמ' שאין בכלל כל המנחות מנחת חוטא וקנאות צ"ל כיון דמצות מנחות לאכול מצות כדכ' מצה תאכל במקום קדוש הו"א כמו במצה בליל פסח אם נותן בו מטעמים ומתבלו בתבלין ויין או אכלו עם כל דברים שמבטל טעם המצה הו"א ה"ה גם במנחות אסור כל זה קמ"ל דרשאין ליתן לתוכו: ב') וקשה לי על מה שפסק הרמב"ם פרק תשעה מהלכות מלכים הלכה י' שבן כח מותר בדם שבא מן החי כדתנן סנהדרין דף כ"ט ת"ר דמו בנפשו לא תאכלו זה אבר מן החי רבן חנינא בן רבן גמליאל אומר זה דם מן החי מ"ט דרב חנינא קרי בי' בשר בנפשו לא תאכל דמו בנפשו לא תאכל ופסק הרמב"ם כת"ק מ"מ רבי חנינא בן גמליאל מודה דבכלל "בשר" בנפשו אין דם בכלל רק משום ריבוי "דדמו" בנפשו לא תאכלו מוכח דשניהם מודים דבכלל בשר איננו אלא דבר גוש שראוי לאכלו אבל לא דבר לח שאיננו ראוי אלא לשתי' בלחותו וא"כ האיך פסק הרמב"ם דמינקת כ"ד חדש איננו קובעת וסת אפילו גומלתה הוולד משום דכל כ"ד חדש אברי' מתפרקין ולדידי צריך לומר החידוש מה שהיתרה התירה חלב היא משום שהוא אבר מן האי כדאיתא במס' בכורות דף ו' ע"ב כיון שפסק דם מן החי מותר לבני נח (ובישראל בלאו"ה אסור משום דם) הטעם משום שהדם נוזל ולא גוש ולא שייך בו אבר מן החי א"כ האיך סבר שחידושי דחלב שהוא מותר משום שהוא אבר מן החי הלא החלב נוזל הוא, ויש לישב שדם מן החי היא באה אם מקיז דם באה הדם מן העורקים ולא אסרה תורה זה אבל החלב היא מתמצה מגוף הבהמה עצמה מבשרה והוי כמו צירן ורוטבן שאסור מדרשא אלה הטמאים ויעין בתו' שם ע"ב ד"ה ואעפי"כ התירו התורה זה הוא חידושו: סימן ג' מאז היה קשה לי על מה שכתבו הפוסקים שדם שבישלו אינו עובר עליו מן התורה ובמס' מנחות דף כ"א ע"א דאמר זעירי דם שמלחו איכו עובר עליו כיון שאינו ראוי למזבח כדאיתא בקרא כי הדם הוא הנפש ואני נתתיו לכם לכפר על המזבח וכו' כל האוכליו יכרת, וכיון שדם שבישלו ושמלתו אינו ראוי עוד למזבח אינו עובר עליו, וקשה הלא דם האיברים ג"כ אינו ראוי למזבח ואעפ"כ היא בלא תעשה, ואם פירושו שאינו עובר עליו כרת אבל לאו איכא, ניחא. אבל הפוסקים נקטו שהיא רק מדרבנן, והיה נראה לענ"ד דלמדו דבר זה מדם הכבד דכבד כלו דם ואעפ"כ התירו התורה יעוין בפרק כל הבשר דף ק"ט ע"ב דאמרי ילתא כל מה דאסר לן רחמנא שרי לן כנגדו אסרי לנו דם ושרי לנו כבדא ובדף קי"א ע"א בתוס' ד"ה שיטת ר"ת דדם הכבד רק מדרבנן אסור משום מראית העין חזינן כיון שנשתנה הדם מטבעו מותר לאכלו מן התורה ה"ה דם שבישלו שנשתנה, אבל לפי מה שכתב הלבוש לכן הכבד מותר משום דכתיב על הארץ תשפכנו כמים דווקא דם שנשפך כמים הוא דאסור אבל כבד שהוא דבר גוש ואינו נשפך כמים מותר, וזה הטעם אינו שייך בדם שבישלו שהוא ג"כ נשפך, ואולי כשנתבשל נתעבה קצת ושוב אינו נשפך כמים, אך לפי דברי הלבוש קשה, שבדם הנקפה עובר עליו בכזית והוא עב וגוש ואינו נשפך כמים, וצריך לחלק כי דם הנקפה היה ראוי מעיקרא לשפוך כמים. משא"כ בכבד כי הגם שהוא כלו דם מ"מ לא היה מעיקרא נשפך כמים, ולפ"ז דם היוצא מן הכבד אסור מן התורה כדם האברים שפירש, מ"מ יהי' הטעם מה שיהי' הלא הלכה רווחת בישראל שכבד מותר לאכול א"כ חזינן שמשנשתנה מתולדתו מותר, ה"ה דם שבישלו שנשתנה מתולדתו. ואולי לשיטת רב דסבר דם שבישלו אסור מדאורייתא כדמובא ברש"י מס' חולין דף ק"ט ע"א בד"ה לא קרעו הוא סבר טעם היתר הכבד כסברת הלבוש שכתבנו: ב') בטור יו"ד סי' פ"ו כתב וז"ל אם יש לו סימן טהרה שואלין את המוכר ממי הן אם אומר משל עוף פלוני ואנו מכירים אותו שהוא טהור קונים ממנו עכ"ל, והכה ז"ל הברייתא אם אומר משל עוף פלוני וטהור היא נאמן: והטור משכה הלשון וכתב אם אומר משל עוף פלוני "ואנו מכירים אותו שהוא טהור", וצריך טעם למה, יעוין