התעוררות תשובה חלק ג רה

סימן א' הנה בני אברהם כ"י אמר על דברי הרמב"ן והרמב"ם שהא דאמרו חז"ל כל איסור תורה בס' כחל בחמישים ותשעה וביצה בששים ואחת ונתן הרמב"ם טעם מפני שהוא ברי' החמירו חכמים בדבר והוסיפו אחת משום היכר להתבטל בו ולפ"ז אם נפלו כמה ביצים אסורות לאחרות די לשער בעד כל ביצה אסורה ששים מן המותרין וא"צ להוסיף רק אחת על כולן כי ע"י ביצה זו כבר יש היכר אבל להרמב"ן שכ' הטעם מפני שהביצים אינן שוות כי יש ביניהם קטנים ואין מהם בס' ביצים ס' נגד ביצה האסורה שנפלה לתוכן לכן כדי להשוות הוסיפו חכמים ביצה אחת יותר כדי שיתבטל האסורה לפ"ז לפי מספר האסורות צריכין להוסיף נגד כל ביצה אסורה ביצה א' יותר מס' כדי שיתבטל אבל לענ"ד יש להשיב ע"ז דגם הרמב"ם מודה אם גם באמת הטעם רק משום היכר מ"מ חכז"ל השוו מדותיהם כיין שתקנו שצריכה ס"א מהמותרות א"כ לא חלקו וצריך להיות ס' ובביצה שלימה אסורה צריך להיות ס"א ולהרמב"ן י"ל שבאמת קשה כיון ששכיתות ביצות קטנות ואולי הביצים המותרין קטנות כ"כ שאם גם יוסיפו אחת אין עוד בהם ששים נגד אסורה הלא דאינו כמה פעמים שביצית תרנגולת מאותה מין עצמה גדולה כמעט כפלים מהקטנות אפילו מאותה טעינה עצמה ואם אמנם יוכל להיות שיש בין המותרים גם ביצות גדולות יותר מן האסורה מ"מ אולי הביצים הקטנות המה הרבה יותר מן הגדולות ואין עוד ס' נגד האסורה הגם שי"ל שביצה בביצה מב"מ ומה"ת ברובא בטיל וס' רק מדרבנן ותולין להקל כמי בבשר עוף בחלב שנתערב ונשפך ולא ידעו אם הי' ס' כיון דמדרבנן הוא תילין להקל בה אם אירע לפעמים כך אבל לא שיתקנו חכמים מעיקרא לסמוך תמיד על זה] וא"כ הכוונה מה שהוסיפו אחד מפני הטעם כי הביצים אינם שווים אלא עי"ז יזכור לשער בכל פעם ופעם שיבא לפניו ענין זה אם יש בין הקטנים והגדולים יחד ששים נגד הביצה האסורה וזה הביצה האחת הוא היכר שישער אם יש ששים נגדו לפ"ז אף אם כפלו כמה ביצים אסורות די באחד יותר כי עי"ז יזכור שצריך לשער אם באמת בביצים שישים נגד האסורה: סימן ב' א') מ"ש בה"ת ח"ב סי' ל"ח אות ג' במי שגזל עצים ונתנו לסוכת חבירו אם בעל הסוכה צריך לסתור סוכתו כדי להחזיר להנגזל אם שייך גם בו תקנת השבים כיון שהוא לא גזל כלל כעת נלענ"ד שטעם תקנת השבים הוא הגם שמן התורה צריך לקעקע בירתו ולהחזיר הגזילה בעין מ"מ מפני שהוא הפסד רב לסתור ביתו ימנע מזה ולא יעשה תשובה לכן הקילו חכמים אם יתן הגזלן דמי עצים בלבד יען אם מתאווה נפשו לא הי' לו כח המעצור מלגזול עצים אשר דמיהם קלים מכש"כ לא יהי' לו כח המעצור לסתור כל ביתו וי"ל הגם שבעל הסיכה לא התאווה לגזול ולא עלתה על דעתו לגזול מ"מ עתה לסתור את ביתו שהיא הפסד רב והוא לא עשה עוולה כי היא לא גזל רק כדי שיוחזר לבעליו העצים זה קשה לאיש מאוד ולא יסתיר ביתו להשיבו וחששו גם בזה חכמים משום תקנת השבים היינו שישיב הדמים לבעליו: ב') על מ"ש בה"ת ח"ב סי' כ"ה שמביא בנו של הרב המחבר ראיי' מתוס' דף כ"ב ע"א ד"ה ואתי דשמא לא שייך למשחה רק לגבי בשר הביא בני הרבני מהו"ר אברהם נ"י ראיי' מסוטה דף ט"ו שאי' להדיא וז"ל סדר מנחות כיצד וכו' ורשאין הכהנים ליתן תוכה יין שמן ודבש ומפרש בגמ' מ"ט אמר קרא למשחה לגדולה כדרך שהמלכים אוכלים עכ"ל הגמ' חזינן להדיא דגם במנחות שהמה לחם שייך בהם למשחה ולענ"ד יש לחלק בין מנחות למנות סתם במנחות שהקפידה התירה ליתן לתוכה שמן ופת הנילוש בשמן הוא מאכל שרים שאוכלים לתענוג א"כ גלתה התורה בעצמה שיאכל דרך גדולה משא"כ מצה בליל פסח שצריכה להיות לחם עוני ועי"ל שהמנחות שגלתה התורה שצריכה להיות דווקא סולת כדכ' סולת חטים