התעוררות תשובה חלק ב צז

מחשבת אסרה תורה (וכן כתבה תוספות דטעמא דמלאכה שאצל"ג פטור שאינו מלאכת מחשבת והתורה הקפידה שאינו חייב אלא אם הוא מחשבת אבל מלאכה הוא עכ"פ ומלאכת מחשבת דווקא אמרה תורה אבל י"ל שגם התורה לא אמרה אלא לענין חיוב חטאת וסקילה אבל בעשה דשבתון חייב ויעויין בשבת בתוספ' שם דנתכווין להגביה התלוש וצריך ענין זה ביאור גדול לומר שגם במתעסק דפטור אבל מ"מ ביטל מצות עשה דשבתון וראיי' מזה גמרא ב"ק ואין להקשות מדבר שאין מתכוין מותר אפילו לכתחלה דהתם דכיון שאינו מתכווין לא עשה שום מלאכה לפ"מ שהסביר ה"ה ז"ל על הא דהקוטם קיסם אם כוונתו לחצוץ בה שיניו חייב משום מתקן מנא אבל שלא לחצוץ בו שיניו פטור והקשה דאם כוונתו לחצוץ בו שיניו חייב משום מתקן א"כ אם גם לא נתכווין לזה יהא ג"כ חייב הא פסיק רישי' הוא ומתרץ כיון שבאמת אינו מנא קיסם קטן כזה אלא כיון שהוא מכוון לעשותו לחצוץ בו שיניו הוא משוה אותו למנא אבל אם לא נתכוון לכך איננו רק קיסם בעלמא ולא כלי וסברא זו מצינו בתוספת שבת דף ע"ז ע"ב בד"ה וצריך לעצים וז"ל נראה אפילו לר"י דחייב מלאכה שאצל"ג בעינן צריכא לעצים דלא מיקרי בעצים קוצר אלא בענין זה עכ"ל לכן בדבר שאינו מתכווין אינו עושה באמת שום מלאכה ואם כנים דברינו יש ליישב בזה קושית הב"ח על הטור שכתב קטן שבא לכבות אין שומעין לו והקשה הב"ח הא הטור פסק מלאכה שאצל"ג פטור וברבנן כל העולם מודים דאין צריך להפריש אבל לפימ"ש ניחא דמ"מ הוא מצות עשה משום שבתון והוה דאורייתא

הב"י הקשה למה לא נקט הרי"ף והרא"ש בעושה על דעה אביו רק כתבו סתם המתני' קטן שבא לכבות אין שומעין לו ומתרץ כיון דביבמות קאמר הגמרא ר"י ספיקא מספקא לי' דקטן או"נ ב"ד מצווין להפרישו החמירו אולי הוה הלכה ב"ד מצווין להפרישו וא"כ אין שומעין לו אפי' באינו עושה על דעת אביו לכן כתבו המתני' סתם אבל עדיין קשה על הטור שהוא ג"כ לא הביא בעושה ע"ד אביו והוא פסק להדיא קטן או"נ אין ב"ד מצווין להפרישו סי' שמ"ג לענ"ד ליישב הב"י בסימן רס"ו מסיים שכמה שיטות סוברים ששייך עשה בשביתת קטן כמו בשביתת בהמה וכתב שמסתימת לשון הטור משמע שסובר ג"כ כן א"כ גם באינו עושה ע"ד אביו שאינו עובר משום לא תעשה מלאכה אתה ובנך משום דהוה כמצווה לו אעפ"כ אם בא לכבות מעצמו אין שומעין לו משום שביתה (שלא יעבור אביו על מצות שביתת בנו) כמו אם בהמה מוציאה משא בשבת מעצמה חייב רבה עליהם משום שביתת בהמה המקשן בגמרא סובר שרק בבהמה שייך שביתת בהמתו ולא בבנו ומוכח ע"כ לומר שהטעם משום, קטן או"נ ב"ד מצווין להפרישו וע"ז מתרץ לו ר' יוחנן שאינו מוכח רק שעושה ע"ד אביו דהיה כמצוה לו. אבל זאת סבר הטור שחייב על שביתת בנו אם עושה בנו מעצמו מלאכה א"כ אינו צריך לאוקמי בעושה ע"ד אביו

ועוד יש ליישב הטור לשיטתו דהנה התוספות כתבו דמתני' קאי לר"י דמלאכה שאצל"ג חייב ולר"ש צריך לומר שמיירי המתני' לעשות פחמים (ובאמת הוא דוחק לומר שבשעת כיבוי הדליקה הקטן מכוון לעשות פחמים ודעת אביו בכך שיעשה פחמים הלא הוא בהול אז שלא יפסיד וישרף ביתו אבל י"ל שהתוס' פירשו שקטן בא לכבות היינו לכבות עץ דלוק או נר או איזה כלי אבל לרש"י שכתב ביבמות להדיא דליקה ומסתבר כרש"י שיהא כל פרק זה כל כתבי מתחלתו כל המתני' אינם מדברים אלא להציל מפני הדליקה מפני הפסד ממונו ומשנה זו הסמוכה להם קאי בל"ס ג"כ לכבות מפני הדליקה) וא"כ אי הוה בקטן הכיבו רק מדרבנן אסור כיון שעושה דבר זה לצורך ישראל בחפצו של ישראל שאסור כמו נכרי שעושה מלאכה בבית ישראל בחפצו של ישראל הגם שלא ציוה לו חייב בע"כ למונעו או לגרשו מביתו וכמובא בשו"ע א"כ פשיטא ה"ה בקטן לא גרע בזה מנכרי א"כ הדבר פשיטא שצריכין להניח לכבות לו הגם שהוא איסור דרבנן דאם לא יניח לכבות לו אדם בהול על ממונו ויבא הוא בעצמו לכבות ומשום טעם זה התירו ליתן עש"ק עם חשיכה כיס של מעות לקטן או להוליך פחות מד' אמות משום שאם לא יתירו לו אדם בהול על ממונו ויעבירנו הוא בעצמו ד' אמות בר"ה כדאי' ר"פ מי שהחשיך א"כ כיון דבמתני' תנן אין שומעין לו ע"כ צריך לומר דבכיבוי קטן עוברים על איסור דאורייתא ולא התירו איסור דאורייתא וודאי משום שמא יבא אביו לכבות סברא זו ממש כתב הטור בעצמו סי' של"ד דבדליקה אסור לטלטל המוקצה להצילו לדידן דלית לן ר"ה דמאי