התעוררות תשובה חלק ב צו

להפרישו והטור הקשה ג"כ זה על הרמב"ם אלא שנקט בלשונו שהרמב"ם כתב בשבות דרבנן ועפ"ז שפיר הקשה אבל באמת אינו כתוב תיבת דרבנן ברמב"ם. אבל באמת כיון דתלתא קראי כתובי דם שרצים וטומאה דמהם ילפינן לכל התורה כולה דספי לי' בידים אסור והמה בלא תעשה מנ"ל דגם באיסור עשה דקיל אסור לספות לי' י"ל לפ"מ שכ' הר"ן ר"פ יוכ"פ דר"י דסבר חצי שעור אסור מה"ת משום חזי לאצטרופי וקשה תיפוק לי' מכל חלב דילפינן מכל דמרבה חצי שעור כדאי' בברייתא שם ומתרץ דהו"א דווקא חלב שיש בו איסור כרת בזה אסרה התורה חצי שעור אבל לא בשאר איסורין אבל יען שיש לן סברא חזי לאצטרופי ששייך בכל איסורין אהני לן סברא זו לומר דחלב לאו דווקא, ה"ה כל איסורין שבתורה והנה התה"ד כתב טעמא דספי לי' בידים אסור כדי שלא יורגל בכך לעשות אח"כ כשיגדל, ובאמת סברא כזו מצינו כמה פעמים בגמ' דאסור ליתן לקטן וגזרו בו משום דאתי למיסרך וכיון דגם בעשה שייך סברא זו שלא יהא רגיל לעבור אאיסור עשה כשיגדל א"כ מהני סברא זו שכמו שילפינן כל לאוין שבתורה מהני תלתא קראי שגם באיסור עשה נילף עינייהו וכסברת הרש"ל והשיב לי בני הבחור מהו"ר זלמן נ"י א"כ מה מתרץ אביי בתולש בעציץ שאינו נקוב שהוא רק שבות הלא גם השבות דאורייתא עשה דשבתון והדרא הלימא מסייע לדוכתי' שגם בדאוריי' אין מצווין להפרישו, אבל באמת זה אינו דטעמא דתה"ד דקאמר משום שלא להרגילו כשיגדיל הוא לדעתי באופן זה אי אמרינן קטן או"נ ביד מ"ל שחזינן שהקפידה התורה שלא יעבור קטן על עבירות הגם שעושין מדעת עצמן, ה"ה וכש"כ דאסור לספות לי' בידים דלא יהא קיל יותר אם נותנין לו הנבילה לאכול מכשהוא נוטלה בעצמו לאכלה ולא צריכין לטעמא שלא ירגילו רק אי קטן או"נ אין ב"ד מ"ל חזינן דלא הקפידה התורה אם יעבור על האיסור ואכלו א"כ למה אסרה התורה לספות לי' בידים אלא ע"כ הטעם כדי שעי"ז אם יהיו נותנין לו יהא רגיל לעשות כך כשיגדיל ואביי מתרץ לעולם ב"ד מ"ל ומיירי בעציץ שאינו נקוב וכיון דהשתא קיימינן בסברא דב"ד מ"ל א"כ ע"כ אין הטעם משום שלא להרגילו כשיגדיל ואין לנו הוכחה לומר סברא זו א"כ הדרינן לסברא קמייתא באיסור עשה דקיל לא ילפינן מהני פסוקים דהמה איסור לאוין

ויש להביא ראיי' מברייתא דידן דרוצה לסייע מברייתא דתני יונק תינוק מן הנכרית ומן בהמה טומאה מוכח דאין ב"ד מצווין להפרישו הנה חלב טמאה איננו איסור לאו ולכן י"ל אין ב"ד מ"ל ומה שמביא ראי' מברייתא זו אלא מוכח דאין חלוק בין עשה ובין לא תעשה אבל לפ"מ דמשני משום סכנה הותר ולעולם ב"ד מ"ל וא"כ א"א ב"ד מצווין להפרישו וא"כ לא נחתינן לסברא דספי בידים אסור משום שלא להרגילו כדכתיב לעיל ואעפ"כ אסור ש"מ דאין חלוק בין איסור לל"ת גמור. ובאמת על הברייתא גופא יש לתמוה מנלן למילף איסור עשה מאיסור לאו והנה מבריי' זו עדיין איננו מוכרח שגם באסור עשה שרק הזמן גרם שיהא ג"כ אסור דח"ש וביצת עוף טמא וחלב טמאה אסורין באסור בעצמו אבל ביצה שנולדה ביו"ט אחר שבת דזמן גורם קילא וכסברת הרלב"ח שכתב הגם דהרמב"ם פסק בכל איסורין שבתורה ח"ש אסור מן המורה הוצרך גבי חמץ לדרשת לא יאכל למילף שגם בחמץ ח"ש אסור מן התורה משום שהחמץ זמן גורם ולא דמי לאידך, אבל להלכה יש ראיי' מרש"י יומא דף מ"ח ע"ב על הא דתניא דקטנים אסורים בנעילת הסנדל ומקשה הגמרא מאי טעמא אי נימא משום דאמרי אינשי עבדו להו ומפרש ז"ל התורה הזהירה גדולים על הקטנים שלא יעשו להם בידים דבר האסור כדאמרינן ביבמות לא תאכלום להזהיר גדולים על הקטנים ע"כ והנה החמשה עינויים רק בעשה מוכח דגם באיסור עשה שהזמן גורם ספי לי' בידים מה"ת וכן מוכח מדברי הר"ן ריש מסכת יומא דדייק משם כיון שמותר להם לנעול סנדל מוכח מזה דה' עינויים רק מדרבנן שאם הי' מדאורייתא אסור לספות בידים מזה ומוכח דסבר הר"ן דגם באיסור עשה התלוי בזמן אסור לספי לי' בידים מה"ת

לענ"ד ר"ש דסבר מלאכה שאצל"ג פטור מ"מ עבר על עשה מה"ת דשבתון דתורה אסרה המלאכות כדי שיושביתו ויניחו בשבת דאם חופר גומא ואין צריך אלא לעפרה מ"מ הוא עשה מלאכה ממש דלא נח ומה לי אם צריך לעפרה או לא הוא עשה מלאכה שלימה ולא נח רק מאיסור חטאת וסקילה פטור משום שמלאכת