התעוררות תשובה חלק ב עז

אינה מצוה וי"ל דמיירי באופן שצריך לטהר כדי לאכול פסחו או לכנוס במקדש לקיים מצות ראיי' ובזה גם שחיטת פסחו חיובא הוא דבלעדו אין יכול לאכול הפסח (וא"ל דדוקא למ"ד טבילה בזמנה מצוה וממילא צריך להזות ולקדש כדי לטהר מטומאתו טומאת מת בטבילתו, אבל למ"ד טבילה בזמנה אינה מצוה באמת מותר לטול שכר הזאה וקידוש א"כ הי' לגמ' זה לתרן הא דתניא אינה מקודשת במזה ומקדש אתיא כמ"ד טבילה בזמנה מצוה, והא דתנן מקודשת אתיא כמ"ד טבילה בזמנה אינה מצוה, וי"ל דגמ' רוצה לתרץ עדיפא מזה דאתיא ככו"ע ועדיין יש להקשות הי' לגמרא לתרץ הא דתנן מקודשת מיירי במזה ומטביל בשאר ימי שנה שאינו חיוב עליו להזות ולהטביל והא דתנן אינה מקודשת מיירי בשעת הרגל שע"כ צריך לקדש ולטהר כדי לאכול פסחו ולכנס למקדש ולקיים מצות ראיי' וצ"ל דגמ' משנה עדיפא קושטא דמלתא וה"ה הי' יכול לתרץ ג"כ כך אבל באמת נראה יען שלא מצינו בגמ' ופוסקים חילוק זה א"כ נראה במזה ומטביל כל השנה כיון שהוא ענין מצוה, אסור ליטול שכר עליה וה"ה בכל מצוה אע"פ שאיננה חובת הגוף ויש להביא ראיי' מהרמב"ן שמותר ליטול שכר בעד מצוה שאיננה חובת הגוף וז"ל הב"י שם בד"ה אבל בתוך דבריו ולא מסתברא כיון דמדמי' לי' לחלוץ לה ע"מ שתתן ק"ק זוז דלא רמיא עלה חיובא ממש למיחליץ ואכנוס לה לאו אסורא עביד ש"מ דלאו חיובא דמצוה הוא אלא דינא הוא דלא מחייב איניש בתנאים בשעת הדחק ביותר מכדי דמים עכ"ל נראה בעליל דאם הי' מבטיח לו לשלם בעד חליצה הגם שהיא מצוה היו מחוייבים אח"כ לשלם לו מת שהבטיחו כיון שאינה חוב המצוה חיובית חובת הגוף רק משום שהוא שעת הדחק והוכרח להבטיח יותר משכר בטלה לכן פטור לשלם כן נראה מסברת הרמב"ן זו. ועדיין יש להסתפק דדוקא אם עושה הכשר מצוה כגון מקדש במי חטאת שבלעדה אין יוכל לקיים המצוה ליטהר בזה אסור לטול שכר בעדה אבל אם עושה לחבירו הדור מצוה, כגון נוי סוכה או לאגוד לולבו למ"ד לולב אין צריך אגוד שיוכל לקיים עיקר המצוה מבלעדי זה י"ל שמותר לטול שכר בעד זה והנה הרמ"א בהל' תלמוד תורה בסי' רמ"ו פסק דברי הגהות מיימוני וז"ל בכל חידושי סופרים דהיינו מה שנתקן מדרבנן מותר ליטול שכר ללמדו עכ"ל לפ"ז אם עושה בעד חבירו מצוה מדברי סופרים הי' מותר ליטול שכר והוא באמת תמוה כיון שכל דברי סופרים מה"ת מצד לא תסור כשיטת הרמב"ם ודעימי' או לרמב"ן דסבר שהוא מהלכות תשבע"פ הלל"מ שצריכין לקיים דברי חכמים א"כ מה חילוק במצוה זו ממצוה דאורייתא ואולי באמת אם עושה מצוה מדברי סופרים בעד חבירו אסור ליטול שכר אבל אם מלמדו דברי סופרים מותר ליטול שכר הגם שהקב"ה הראה למשה מסיני כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש ובמד"ר פ' שמות אי' כל מה שתלמיד ותיק עתיד לשאול וגם הראה לו כל מה שהסופרים עתידין לחדש כדאי' במגילה דף י"ט ע"ב מ"מ לא צוה הקב"ה אותו ללמדו להודיעו לישראל וגם הוא לא הודיע להם עד שעמדו חכמי הדורות ותקנו בכל דור ודור כל דבר בעתו ובזמנו כפי הערה מן השמים שהופע עליהם, מ"מ הוא דוחק כיון דכל דתקנו רבנן כעין דאורייתא תקנו הי' להם לתקן שאסור לקבל שכר כמו בלמודו דברים שהם מה"ת, ואולי עשו זאת להכירא כדי שידעו שהוא רק מד"ס ולא יעברו על בל תוסיף כי האומר על ד"ס שהוא מה"ת עובר על בל תוסיף כדאי' ברמב"ם הל' ממרים, בכל זאת הדבר הוא דחוק לומר שבלמוד מצוה שהם מדרבנן לא יקיים בלמוד זה מצות ת"ת כמו בלמודו דבר שהוא מה"ת כיון שגם ד"ס חייב לקיימם מה"ת. והנה הגהות מיימוני למד דבר זה דלמ"ד פסיק טעם מד"ס מותר לקבל שכר בעדו אבל באמת לפ"מ דכתב הר"ן שהלכה כרב שמותר ללמוד תורה שבכתב בשכר ואין הטעם משום שכר שימור או פסיק טעמים וכן הוא בירושלמי הובא ג"כ בהגמי"י וז"ל חקים ומשפטים אתם מלמדים בחנם ואי אתה מלמדם בחנם מקרא או תרגום עכ"ל וכן פסק הרמב"ם שעיקר הלכה מותר ללמוד תורה שבכתב בשכרו והראיי' דלא כתב הרמב"ם לחלק שלגדול אסור ללמוד בשכר דלא שייך בי' שכר שימור כדמחלק בגמ' למ"ד דמותר לטול שכר משום שמור אסור ללמוד לגדול א"כ אין ראיי' "מוכרחת" דלמוד דבר שהוא מד"ס מותר ללמוד בשכר והדבר תמוה מאוד בעצמותו למה תשבע"פ יהא אסור בשכר ותורה שבכתב יהא מותר הלא אין חלוק ביניהם ולא מצאתי פתר לדבר הזה רק מה שאחז"ל גיטין פ' הניזקין דף