התעוררות תשובה חלק ב עה

אם אכל או שתה בלא הסיבה לא יצא וצריך לחזור ולאכול ולשתות בהסיבה עכ"ל אבל כאן דשתה באמת בהסיבה רק הי' בימין י"ל דיצא ר"ל דיצא בדיעבד, והנה פסק המחבר זה הוא מרא"ש, והרא"ש למד דין זה מהא דאי' בגמרא השמש שאכל כזית מצה כשהוא מיסב יצא ודייק הגמ' מיסב אין לא מסיב לא יצא וה"ה לשתיי' והנה בגמרא מספקי אי תרי כסי קמאי או תרי כסי בתראי בעי הסיבה ולפיכך אידי ואידי צריכין הסיבה, ובר"ן שם הקשה הלא הסיבה רק מצוה מדרבנן, וספיקא דרבנן להקל, ומתרץ כיון דספק זה הוא תמיד בכל השנה ושנה, ולכל אחד ואחד תמיד הוה ספק אם נאמר להקל מתעקרא כולה מצוה ובזה הוה ספיקא דרבנן לחומרא, (וצל"ע הלא מקיים מצות הסיבה באכילה, א"כ לא נעקר מצות הסיבה באכילה, א"כ לא נעקר מצות הסיבה לגמרי, וצ"ל מ"מ גבי שתיי' שהיא מצוה פרטית שאין לה שייכות לאכילה נעקרת), אבל י"ל אם אירע לאחד ששתה בלא הסיבה, או שתי כוסות ראשונות, או שתי כוסות אחרונות בלא הסיבה נוכל להקל לו בדיעבד דספק דרבנן דמקלע לגברא פעם אחד באקראי לקולא ודוחק לומר כיון דאמרו חז"ל, לחומרא אז גם מצד ספק הוה כוודאי דרבנן ויש לדמות זה להא דתקון ר' אבהו ל' קולות משום ספיקא אם מחוייב עתה בהם מדרבנן ודאי בל' קולות ואם לא תקע הל' קולות רק תשר"ת אם גם קמי שמיא גליא שמה"ת יוצא בתשר"ת מ"מ בטל מצוה דרבנן שתקנו ל' קולות, או נאמר שרבנן החמירו רק לקיים ספיקא דאורייתא ואם מקמי שמיא גליא שיצא בתשר"ת יצא, אבל הא פשיטא לי שאם שתה כוס אחד מן הראשונות בלא הסיבה ואח"כ שתה גם אחד מן האחרונות בלא הסיבה שממ"נ לא יצא דאי תרי כסי קמאי או תרי כסי בתראי בעי הסיבה א"כ שתה אחד מהם ודאי בלא הסיבה, והנה אם שתה אחד משתי כוסות הראשונות בלא הסיבה ושתה גם משתי כוסות אחרונות אחד בלא הסיבה, צריך "ודאי" לחזור ולשתות בהסיבה אותו כוס ששתה מכוסות האחרונות בלי הסיבה, והנה המג"א כתב הא דכתב המחבר ולא על ימינו שמא יקדים קנה לושט, ולפי זה משמע בדיעבד יצא ידי הסיבה בימינו אבל בגמ' איתא כך וז"ל הסיבה ימין לאו שמי' הסיבה ולא עוד אלא שמא יקדים קנה לושט מדקאמר סתם הסיבת ימין לאו שמי' הסיבה א"כ אפילו בדיעבד לא יצא כיון דלא שמי' הסיבה ויש ליתן טעם דלא יצא בדיעבד כיון דאין דרך להסב בימין משום שמא יקדים לא מיקרי הסיבה כלל ולא הוה דרך חירות משום שכולן תמיד מסובין בשמאל והנה לפ"ז יש להקל לסמוך על הראבי' שכתב שבזמן הזה דאין דרך בכל שנה להסב פטור מהסיבה גם בפסח ולפ"ז ממ"נ יצא כיון דבזה"ז אין דרך להסב ופטור מהסיבה, מעיקרא דדינא, וממ"נ יצא בהסיבת ימין, כיון דאין דרך להסב כלל כל ימי השנה א"כ פטור מלהסב מה נאמר שאעפ"כ חייב בהסיבה וכאותן הפוסקים דלא כאביי דאין שייכות הסיבה להנהגותו עתה בהם כל השנה א"כ יצא בהסיבת ימין והוה דרך חירות כמו בשמאל דבשלמא אם היו מסובין כל השנה על שמאלם והוא משנה ומסיב דרך ימין לא הוה דרך הסיבה ולא יצא אבל כיון סאין מסובין כלל כל ימות השנה יצא בהסיבת ימין כמו בשמאל אלא שלכתחלה לא יסיב משום שמא יקדים

ונסתפקתי בהא דתנן פסחים פ"ב ע"א ואלו ירקות שיוצאין בהן בפסח וגו' בעלים לחים אין, יבישים לא, אם נדון שיעור יביסות אם הוא נפרך בצפורן כשיטת ר"י בהדס שיבשו או שיעור יבישות כשיטת הראב"ד כשהלבינו פניהם הובאו בטור סי' תרמ"ו ופסק בשו"ע שם ס"ז כראב"ד כי יש לחלק בין הדס למרור די"ל כי סברת הראב"ד הוא כל עוד שלא נתלבנו העלים אם שורין אותן במים הדרין ללחותן ומראיתן הירוקה, א"כ ע"כ יש חיות ממש בהעלים וה"ה בעלי מרור כיון שיש עוד חיות וממש בהן ממילא יש בו טעם מר ויוצא בו, או יש לחלק שהטעם פסול יבש הוא בהדס מפני שהוא כמת כדאי' בירושלמי ודריש מקרא לא המתים יהללוי' וכו', וכתב בראב"ד עצמו וז"ל כיון שיש בו עוד חיות שיכול לשוב לקדמותה איננו כמת אבל כאן גם אם בל"ס אם יש לו לחות יש בו טעם מר, ומ"מ איננו עוד מר ממש כבתחלה כדרך שיהא יוצא בו ידי מצוה אבל על זה י"ל שאם שרה אותם במים וחוזרין לקדמותם יוצא בהם אע"פ שהמים גרם לחזור לקדמותם כי המים החיו את העלין והחזיקו הטעם מר שיש בהם ויש כעין ראיי' לזה מה שאי' בגמ' כזית שנצטמק בחמה על פחות מכזית אם אכלו אז פטור חזר ונסתפח (ע"י גשמים) ואכלו חייב יש לדמות זה לזה שיוצא בו ידי חובתו,