התעוררות תשובה חלק ב ע

לא יתגלה לו טעותו ואין קדוש (או חלול) השם בדבר פשיטא שאסור להחזיר ובפרט אם יתגלה אח"כ שכבר עלה הגורל במחירו קודם יום קנייתו אם המוכר השולחני אשר כל עסקיו בזה משא ומתן ובקי בטיב העניינים האלה שאעפ"כ טעה א"כ מנוקה הקונה מכל פשע אשר היא לא ידע מזה, ולדעתי אין חלוק לטעות שלו לאבידה שלו, הגם שיש לחלק קצת שאבידה נאבדה ממנו בלא דעתו וזה הגורל שעלה ומדעתו המוכר מסר לו לידו, וכעין ראיי' לזה מהא דפסקינן בסי' ע"ר שמציאת בנו גדול הסמוך על שולחן אביו לאביו וברמ"א שם אפילו מרויח בסחורה ומלאכה ג"כ שייך לאביו, הלא יש לחלק מציאה הוא דבר הרוחה בלא טירחא ואתי ממילא, בזה תקנו חכמז"ל לאביו משום איבה משא"כ במלאכה ובסחורה שמטריח עצמו להרויח ולהשתכר ואעפ"כ הכל לאביו מכש"כ שאין לחלק בזה בין טעות לאבידה

ברם אם השולחני ישראל כשר בזה יש לדון כי כל מצות השבת אבידה איננו רק אם מצא אותה קודם יאוש בעלים וכאן הוה יאוש שלא מדעת ויאוש שלא מדעת לא קנה, ועוד בזה אפילו יאוש שלא מדעת נמי לא הוי, כדאיתא בשו"ע או"ח סי' רפ"ב סעיף ה', כי לא ידע השולחני מטעותו להתיאש וכאשר יגלה לו אח"כ שכבר עלה בגורלו להרויח לפי דרכם שכותבין בפנקס אם אחד מעיר אחרת קונים מאתם ונשלח לו על הבי דואר א"כ אם יודע מי הוא הקונה, ומבקש ממנו בחזרה ומחוייב לחזור לו ע"פ חוקי המדינה ולא שייך בו יאוש מ"מ כיון שהדרך של שולחנים קודם מכירת גורלות לעיין תחלה אם לא כבר יצא עליו הגורל א"כ בשעה שמכר לו וטעה בחשבונו שלא יצא עליו הגורל א"כ אין עולה בדעתו עוד לבקש בחזרה הגורל מהקונה ונתיאש מהגורל ולאחר יאוש אין שייך בו השבת אבידה כמובא בסי' רס"ב בהל' מציאה ואבידה ומכש"כ אם מכר לאחד מבני העיר עצמו ואינו יודע מי הוא, ופשיטא לי שאין לדמות דבר זה למי ששילם לחבירו בחובו ומצא שהוא יותר בענין שאינו מוכח הטעות של המשלם שאין צריך להחזירו מפני שתלינן שחייב לו מעות ממקום אחר ומבליע בחשבונו ובתשלומו (עיין בשו"ע חו"מ) כי זה שייך בין אדם לחבירו אבל לא במסחר אם אינו מכיר אותו מי הוא

אם קנה אותו הגורל ע"י שלוח אם נתוודע לשליח קודם שמסר למשלח הטעות שייך לשליח ואם לאו להמשלח כמובא בחו"מ סי' קפ"א עיי"ש

ונסתפקתי באחד שראה בעלה הנדפסת שיצא גורלו ועלה לו לרווח הרבה (הויפטרעפפער) ומחמת שמחה בירך ברכת הטוב והמטיב כראוי כי יש לו הנאה מזה לו ולבני ביתו כיון שיש לו מעות הרבה יש ג"כ לבני ביתו הכל ברווח כמו שאם קנה כלים חדשים לו ולבני ביתו מברך הטוב והמטיב ואח"כ ראה שטעה בדמיונו שגורל אחר עלה אם יש חשש שבירך ברכה לבטלה, והנה לענ"ד כיון שמברך על הנאה ובשעת מעשה הי' לו הנאה ושמחה רבה כי מחמת שבדעתו הי' שהצליח מאוד א"כ לא הי' ברכה לבטלה כי באמת הי' לו טובת השמחה לשעה כמו שאם קנה כלים חדשים עיקר תכליתם הנאת הענין ותשמישם ה"ה הי' לו ג"כ מזה הנאה ושמחה רבה, שיהי' לו ולב"ב הכל בשפע והנה וודאי אם בני ביתו הי' שמה אז בשמיעתו ובשמחת בו אזי יפה בירך הטוב והמטיב אבל אם המה לא שמעו ושמחו בזה א"כ אין שייך לומר הטוב לדידי' ומטיב לאחריני כיון שבשעת השמיעה לא שמעו כלל מזה ולא שמחו ואח"כ איננם נהנים ממנו כי באמת לא עלה הגורל חוץ אם נדחוק לומר שענין הברכה כך הוא שהוא בעצמו שמח שיש בטובתו גם טובה לאחרים ומפני זה הוא עצמו שמח בכפלים ושפיר מברך הטוב ומטיב (שיכול להטיב לאחרים) וי"ל שדבר זה תלוי בפלוגתת הרא"ש והרי"ף דלהרי"ף צריכים להיות להם שדה בשותפות אחת א"כ בשעת שמחתו בירך על שמחתו של אחרים. אבל להרא"ש אין שייך כלל זה לזה ויש להם חלק או לא במה שיש לו בשותפות, ורי"ף בסי' רכ"א בענין ברכת גשמים שהרי"ף סובר דווקא שאם יש לו שותפות בשדה שלו אז מברך הטוב ומטיב כיון שיש לשניהם טובה אחת בשותפות אבל הרא"ש שסבר הגם שאינו שותף עמו בשדהו כיון שיש לאחרים ג"כ שדות והמה שמחים באותו דבר עצמו שהוא שמח בו בהגשמים לכן מברך הטוב והמטיב והנה אם שוב חזר וראה שטעה בפעם השני' ובאמת ראה שעלה בגורלו א"כ שמחה ראשונה אזלה לו אם צריך לברך מחדש, ויש להביא ראי' מיו"ד סי' ש"מ סכ"ו דאי' שם שאם אמרו לו מת וקרע ונהג קצת ימי אבילות ואח"כ אמרו לו מת והפסיק וחזרו ואמרו לו בפעם הראשון מת כמו שאמרו הראשונים יצא ידי קריעה