התעוררות תשובה חלק ב סח

הכא שאחת מהם או מהיסוד או מהסובב הי' בכניסה אמה בת ה' טפחים א"כ לא צריך לומר עוד לא דק ועלה פירושינו יפה, ואין להשיב דנאמר ששתיהם היו אמה בת הי' טפחים הן של יסוד הן של סובב וה"ה הקרנות הי' רק אמה בת ה' טפחים ונאמר שעובי דופן הקרן הי' כל אחת טפח ומחצה ואתי שפיר שמקום המערכה הי' רק כ"ד טפחים מצומצאים א"כ למה הוצרך הגמרא להסיק שאחת משלש אלה הי' בכניסתה רק אמה בת ה' טפחים וי"ל כיון שהכתוב אומר גבול על שפתו סביב אלו הקרנות זרת ואחד וזה גב המזבח וברש"י שם דף צ"ז ע"ב בד"ה אלו הקרנות וז"ל זרת חצי אמה האחד דאמצעות האבן מודד והנה זרת לכל רוח דהיינו אמה על אמה זרת חצי האמה עכ"ל ועיין בתוס' שם אלו הי' כל עובי הדופן של הקרן כל א' וא' טפח וחצי א"כ שני הדפנות וקרן יחד היו ג' טפחים בארכו וה"ה ברחבן והוה שעור זרת ולמה שתק הקרא מיני' בשלמא אי לא הי' עובים ע"כ ולא הגיעו יחד לשעור זרת א"כ לא דק הקרא לחשוב דבר שאיננו שעור חשוב אבל הפסוק חולק הקרן לזרת מכאן ולזרת מכאן א"כ על כרחך זרת שעור חשוב הוא ולמה לא חשב גם לדופני הקרנות אלא ע"כ שהי' עובי הדופן של קרן פחות מטפח ומחצה והוצרך הגמרא במסקנא לומר שאחד או מיסוד או מסובב הי' רק אמה בת ה' טפחים ודו"ק. ו) מ"ש בסי' רכ"ב דף ע"ב בד"ה אמנם, שמפלפל אם מותר לחלל שבת מפני פקוח נפש של העובר עבירה להכעיס מפני שמצוה להרגו יש ראיי' מפורשת מגמ' סנהדרין דף ע"ב ע"ב שהבא במחתרת דמותר להרגו אפילו בשבת יען שאין לו דמים וכן פסק הרמב"ם פ"ט מהלכות גניבה אבל יש להשיב על זה למה מביא הרמב"ם דבר זה שאסור לפקח עליו את הגל בשבת ולא הביא דבר זה בהל' שבת אלא ע"כ הטעם שמותר להרגו בשבת מפני פקוח נפש כיון שבא במחתרת בא אדעתא דהכא להרוג הנגזל אם יעמוד נגדו א"כ הוי פקוח נפש של הנגזל לכן מותר להרוג להבא במחתרת מפני פקוח נפשו כמו כל מלאכת שבת שהותר מפני פקוח נפש אפילו על ספק אבל שאר עובר עבירה להכעיס הגם שהוא מן המורידים כיון שאינו רוצה להרוג לשום אדם הדרינן לספק זה אם מותר לחלל שבת בעבורו אבל מדברי רש"י בסנהדרין שם דף ע"ב ע"ב ד"ה מפקח עליו את הגל וז"ל אבל עם בא על עסקי נפשות כיון דניתן להרגו בלא התראה גברא קטילא הוא משעת סתירה הוא עכ"ל משמע מלשונו דאין איסור בהריגתו בשבת ואין מפקחין עליו את הגל דבלא"ה גברא קטילא ולפ"ז מי שנתחייב בב"ד מיתה הי' ההרגו בשבת פטור וראיי' לדבר שאם אביו נתחייב בב"ד מיתה ובנו הרגו פטור כמובא ברמב"ם בהלכות כבוד או"א וביו"ד שם והנה המג"א באו"ח סי' שכ"ט הביא וז"ל הבא במחתרת בענין שמותר להרגו ואם נפל עליו גל אין מפקחין עליו דגברא קטילא הוא כ"כ הרמב"ם עכ"ל והנה נקט המג"א טעמא דרש"י אבל הרמב"ם גופא לא כתב טעם זה אלא כתב סתם פ"ט מהל' גניבה הל' ז' וז"ל רשות יש לכל להרגו בין בחול בין בשבת בכל מיתה שיכולין להמיתו שנאמר אין לו דמים ובהל' ט' כתב וז"ל מפני מה התיר התורה דמו של גנב אע"פ שבא על עסקי ממון לפי שחזקתו שאם עמד בעל בית לפניו ומנעו יהרגנו ונמצא זה הנכנס לבית חבירו לגנוב כרודף אחר חבירו להרגו לפיכך יהרג עכ"ל כדאיתא בגמרא משמע מטעם רודף ובלשון אין לו דמים י"ל היינו גברא קטילא. והנה י"ל הגם שבכל ספיקא דפלוגתא דרבוותא בשאר ספק הולכין בסכנת נפשות להקל ומחללין שבת אבל בזה המומר להכעיס כיון שנפשו הותרה לכתחלה להרגו רק אנו דנין אם מותר לחלל שבת בעבורו אסור לחלל משום ספק, וספיקא דאורייתא לחומרא כיון דלא שייך בי' ספק נפשות להקל. והנה הסמ"ע בחו"מ סי' תכ"ד עורר על שהשמיטו הפוסקים מה שהביא הב"י בשם הירושלמי שצריך להכניס עצמו לספק סכנה כדי להציל את חבירו בסכנת נפש, י"ל דתלוי' בפלוגתת רש"י ותוס' ריש פסחים דף ב' ע"ב בהא דבא במחתרת אם מותר להרגו משום ספק שיעמדו נגדו הבעל בית או אף אם יודע בוודאי שיעמוד נגדו א"כ לשיטתם מומר להרג זה משום ספק שמא יהרגנו ממש"כ שאין צריך להכניס עצמו לספק כדי להציל חבירו אבל הרמב"ם והטו"ר חו"מ סי' קכ"ד כתבו שהבא במחתרת אחזקתו' שודאי יהרג את הנגזל אם יעמד על הצלת ממונו שחזקה שאין אדם יכול לעמוד נגד ממונו משמע דאלו הי' ספק