התעוררות תשובה חלק ב סז

נהגו ב' הימים כל אחד מחמת ספק דאורייתא מוכח שפירושו של מנהג "הוא" דבר שנוהגין תמיד לעשות כן, ושייך לשון מנהג גם על ספק דאורייתא

ב) מ"ש שם בסי' קפ"ד שמוכיח מדברי הרשב"א שלאו דוקא במקדש מצות לולב כל שבעה מה"ת אלא גם בירושלים כולו מיקרי לפני ה' ככתוב במעשר שני ואכלת שם לפני ה' אלוקיך מעשר דגנך ובכורות בקרך וצאנך והמה נאכלים בכל העיר וכתיב בהם לפני ה', יש להביא לזה עוד ראיי' מתוס' סוכה דף מ"ג ע"א שהקשו על הא דקאמר הש"ס דביו"ט ראשון לא שייך שמא יעבירנו כיון דתקינו לו חכמים בביתו, והקשו א"כ למה גזרו בשאר ימות החג שלא ליטול לולב במקדש משום שמא יעבירנו יתקנו לו ליטול בביתו ואם בביתו איננו מה"ת רק במקדש מה הועילו בתקנה זו עדיין בהול הוא במצוה מה"ת ליטול לולב דוקא במקדש אלא מוכח שבכל ירושלים מחוייב ליטול מה"ת

ג) מ"ש שם בסי' ראיי' שיותר טוב שלא לקיים לפעמים מצוה דאורייתא כלל כדי לקיים בכל שאר פעמים מצוה זו בכל דקדוקיה ופרטיה, ויש להביא עוד ראיי' כזה מדברי בעל המאור מגילה דף ד' ע"ב שכתב שלכן בשופר לא תקעו רק במקדש אפילו בתוך התחום הבקיאים בקביעא דירחא לא תקעו משום שמא יעבירנו כיון דיש תנא דסבר דרק ג' קולות מה"ת ושאר הששה קולות מדברי סופרים גזרו שמא יעבירנו משום תקיעות מדרבנן והקשה הרמב"ן שם א"כ לבטלו תקיעות דרבנן ויתקעו רק תקיעות מה"ת, וי"ל דלא בקיאים בזה העולם שאם חל בשבת שלא יתקעו רק ג' קולות כי הורגלו תמיד לתקוע תשעה קולות, לכן תקנו חכמים שלא יתקעו כלל בשבת, אבל קשה יבטלו חכמים תקיעות דמד"ס בכל פעם כדי שיוכלו לקיים מצוה מה"ת גם אם חל בשבת אלא מוכח דטוב יותר לבטל לפעמים המצוה לגמרי כדי לקיים אותה ברוב הפעמים בכל דקדוקיה ופרטיה שראו חכמים לתקן ט' קולות דווקא

ד) מ"ש שם סי' ק' שבברי' הפגומה אם נפלה לתבשיל יש סניף להקל שמותר הוא לשיטתו של רא"ה דבריה פגומה לא אסרה התורה אלא ע"כ השביחה, ויש לפקפק על זה כיון שנתבשל בתבשיל השביח התבשיל את הברי', וא"כ היא אסורה מה"ת גם לדידי' והדרינן לכללא דברי' אפי' באלף לא בטיל, אבל יש להשיב כיון דקודם שנתבשלה היתה שרי ומיד כשנתבשלה שהושבחה היה ששים ונתבטלה לא חל עליו עתה איסור ברי' ולא מיקרי ברי' כיון דלא היתה נוצר באסורה דהיתה שרי עד שנתבשלה והושבחה, ועי"ל דטעם דברי' לא בטילה אפילו באלף מפני שהוא דבר חשוב כמו חתיכה הראוי להתכבד, וחתיכה כשירה שבלעה מאיסור הגם שחתיכה עצמה נעשית נבילה אעפ"כ אין דנין בה דין חה"ל כדי שלא תתבטל כיון שמותרת מחמת עצמה ולא נאסרה רק משום הבלועה, והבלועה לא חשוב להתכבד ויש לדמות ברי' זו קצת לזה, ויש לחלק דהתם איננה בלועה רק מאיסורא אע"פ שחתיכה עצמה נבילה מ"מ בא ע"י בליעה משא"כ תחלת איסורא של עצמה בא עי"ז וכן אסרה התורה מעיקרא ועוד שטעם חשיבות הברי' היא מפני בריותה ועומד לעצמו ברי' שלימה והכא כיון שבא האיסור אחר שנתבשלה ונתבטלה ואין ניכרת אז לעצמה (דאם ניכרת משלכה לחוץ ותבשיל מותר בששים) א"כ לא מיקרי ברי' ואינו חשובה בפני עצמה כמובן ועוד יש ליתן טעם וכן הוא בפוסקים] שחכמים גזרו ועשו היכר שברי' אפילו באלף לא תתבטל כדי לידע חומר אסורה שעובר עליה בלאו ובכמה לאוין הגם שהיא קטנה בעצמותה ואין בה כזית רק משהו ויזהרו מלאכול אותה, אבל הכא מאי ניחוש הלא אם אכלה בפ"ע קודם הבשול שאז עדיין פגומה היא באמת מותרת לאכול לרא"ה ובתבשיל כבר נתבטל בששים ושרי

ה) מ"ש בסי' קס"ז כל זה כתבתי ע"פ דרכו של הראב"ד שאינו רוצה לומר שהי' ד' טפחים יותר מכ"ד אמה, אלא שלא דק, רק כפשטות המתני' שהי' מקום המערכה כ"ד אמה כדאי' במס' מדות דף ל"ה, אך על זה יש להשיב מאי מקשה הגמ' מנחות דף צ"ז ע"ב וז"ל במאי אוקימתא כונסה ומי מצית אוקמת לי' בכנסא וגו' ונמצא עשרים ושש על עשרים ושש, עשרים ושבע הוה, לא דק מקום הילוך רגלי הכהנים אמה מזה, אמה מזה נמצא כ"ד על כ"ד מקום המערכה כ"ה הוה וכי תימא הכי נמי לא דק הא כתיב האריאל שתים עשרה וכו' א"כ מאי מקשה הגמ' אם נאמר שדופני הקרנות הלא לפי דברינו דופני הקרנות יצאו להם מקום ד' טפחים וצ"ל דהראב"ד סבר לפ"מ דמסיק הגמ' ל"ש הכא ול"ש