התעוררות תשובה חלק ב סה

ע"ז אסור כל זה שהוא חמור מבשאר נכרי שעובד עכו"ם אסור לרפאותו אפילו בשכר משא"כ לשאר גוי, אבל קשה כיון דרבינן סובר דרחמנות הוא בכלל לא תחנם האיך כ' שם בהל' ב' שמשום איבה מרפא בשכר ובחנם אסור האיך התירו אסור דאורייתא משום איבה וצריך לומר שיש באיבה זו אם איננו מרפאין אותו משום חשש סכנה לישראל, ודוחק לומר שהוא סבר שלא תחנם אסמכתא מדרבנן והרמב"ן יש ליישב מקושית הרשב"א עליו שלעולם גר תושב הוא בכלל לא תחנם רק לתן לו נבילה שרי שזה שכרו בעוה"ז כדאיתא במדרש אמר הקב"ה מי שבא להתגייר לשמי והייתי לו לאלוקים, מי שבא להתגייר לקבל צדקות מישראל כגון לקט שכחה ופאה וכדומה תן לו, מי שבא להתגייר משום נבילות זה גר תושב תן לו וכמו שנותנין לכלב שכרו משום לא יחרץ כלב לשונו, אבל הרמב"ם כתב בפירוש שבגר תושב לא שייך אסור מתנת חנם שם הל' ד' וז"ל ואסור לתן להם מתנת חנם אבל נותן לגר תושב עכ"ל. והנה מגמ' מוכח שגם אם הוא נותן לו עצה טובה לעשות מצוה לא להנאתו רק לצורך העניים אעפ"כ אסור שהרי דניאל נתן לנבוכדנאצר עצה מפני צורך עניי ישראל שלא הי' להם לאכול כמבואר ברש"י שם ונפשט גם ספק זה שאסור ליתן לישראל רשע מומר עצה טובה אפילו לדבר מצוה לטובת אחרים והטעם יש לומר כי הרבה שלוחים למקום לפרנס עניים ולעשות טובתם חוץ בהמ"ק שאם מלכא לא בני שוב לא מתבני מותר משום כבוד מקדש וישראל, ויש לפשוט ג"כ שאם עצתו לא הועילה אין להיועץ עון בדבר, והוה רק מחשבה רעה שאין הקב"ה מצרפה למעשה ומכש"כ אם לא הועילה, ובזה מיושב דקדוק עצום בגמ' דקאמר הש"ס שם דף י' דלא נענש דניאל אלא משום שהשיא עצה לנבוכנדנאצר דכ' לכן מלכא וגו' לכן חטאך בצדקה פרוק וכתוב לסוף תרי עשר ירחין וגו' קולא מטי על נבוכנדנאצר מלכא, וקשה כיון דגמ' רוצה להביא ראיי' מפסוק שנתן לו עצה לאיזה תכלית מביא הגמ' עוד כמה זמן נתן צדקה ומה הגיע לו ושהגיע העונש כאשר פסק ליתן צדקה אלא דאשמעינן בזה שעצתו של דניאל הועילה לו עד י"ב חודש והראיי' כאשר פסק לתן בא העונש עצמו מוכח שאם לא הי' מועיל עצת דניאל לא הי' נענש ולא הי' עון בדבר רק מפני שהי' כוונת דניאל לטובה נצול מגוב אריות לטוב ולא עוד אלא שנתקדש שם שמים על ידו לטובה. סימן מ"ב באבן העזר סי' י"א ס"א אי' וז"ל הנחשדת על אשת איש אם הי' לה קינוי וסתירה ולא שתתה מי המרים הואיל ונאסרה על בעלה בשבילה הרי זה אסורה עם זה שנתיחדה עמו לעולם כדרך שאסורה על בעלה וגו' מפי השמועה למדו כשם שאסורה לבעלה כך אסורה לבועל, ובהג"ה שם וה"ה אם נאסרה בשבילו על בעלה אסורה לו ובב"ש סק"ג שם תמה על הג"ה זו מה חידש בזה בדברי המחבר עיי"ש וי"ל ולפרש דברי הרמ"א לפי מה שהתיר ר"ת בת ישראל שנבעלה לגוי ושוב חזרה למוטב ונתגייר הגוי עמה ונתגרשה מבעלה והתירה לגר שנתגייר עמה דביאת נכרי רחמנא אפקרי' לזרעו וברא"ש ריש כתובות פ"ר אות ד' כתב הטעם דלא שייך למימר כשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל וכו' דבלאו"ה הכי היתה אסורה לגוי, ולא מחמת זנות זה נאסרה ונלענ"ד לפ"ז אם אחד בא על אחות אשתו הנשואה ואח"כ מת גיסו ואשתו שמותר לישא אחות אשתו כיון דבשעת מעשה לא הי' שייך כשם, דהא בלאו"ה היתה אסורה לו משום אחות אשתו, ועכשיו שמתה אשתו מותרת לישא לו ודומה ממש לגר, ואין לחלק בשלמא בגוי דעליו לא מוטל האסור משום כשם שאסורה לבעל כך איסורה לבועל וכמבואר בגמרא סוטה הובא שם ברא"ש דהא אם מת בעלה מותרת לו ומשום שאסורה לבועל לא שייך בו דגוי לא נצטוה כלל על דרש זה רק חייב על אשת איש מדכתיב ודבק באשתו ולא באשת חבירו, ואיסור עשה על האשה אינו דהא קרקע עולם היא לכך שרי אבל כאן שייך שפיר כשם וכו' מ"מ טעמא דרא"ש משום דבלאו"ה היתה אסורה לו וזה שייך הכא ג"כ, ובזה יש לומר דהרמ"א אשמעינן נגד סברת הרא"ש דהמחבר אשמעינן הטעם משום כשם וכו' אבל לגבי איש דבלאו הכי הי' אסורה לו וכטעמא דרא"ש מ"מ כיון היכא דלא שייך זה הי' מותר ואשמעינן הרמ"א דאם נאסרה בשבילו אפילו הוא גוי שנאסרה האשה בשבילו אסור לו כדפסקינן כשיטת שאר הפוסקים דאשת איש שזינתה עם גוי אסורה לבעלה עיין בב"י סימן קע"ח וכן הוא לקמן סי' קע"ח ס"י בהג"ה.