התעוררות תשובה חלק ב סד

ליתן טעם למה אסור ליתן עצה לגוי או לעבד לפי סברת הרמב"ן בגיטין בעבד שייך אסור לא תחנם א"כ לכן אסור להשיא עצה משום לא תחנם, אבל זה אינו דהא דוקא לעבד רשע אסור וצ"ל כיון דחייב במצות מותר ליתן לו עצה לעשות מצוה אבל כיון שרשע הוא כמו שאמרינן הלעיטהו לרשע וימות ה"ה שאין ליתן לו עצה לעשות מצוה כגון צדקה וכיוצא בו שלא יהי' לו זכות מהמצוה זה דאדרבה הלעיטהו ולא יעמד לו זכות המצוה שאם לא יענש יתפקר עוד יותר ולפ"ז אסור ליתן עצה לעשות מצוה גם לישראל רשע כמו שאין מקבלין נדרים ונדבות ממומר שמחלל שבת בפרהסיא והא דלא מביא הרמב"ם שגם לישראל רשע אסור, היינו כדרכו בקודש שאינו מביא רק מה שאיתא בגמ' (כדמפרש הוא הפשט בגמ' ומה שנשמע מדיוק הגמ' יוכל לדייק גם בלשונו,) וגמ' קאי לתרץ הקושיא מהורדוס שסי' עבד באמת אבל מפשטות הרמב"ם שנקט תחלה אסור להשיא עצה לגוי ולעבד רשע אפילו להשיאו לדבר מצוה משמע אפילו עצה טובה אפי' מה שאיננו לעשות דבר מצוה ג"כ אסור וצ"ל הטעם שאסור לעשות לו טובה. והנה הרשב"א תמה על הרמב"ן מהא שיכול הרב לומר לעבדו עשה עמי ואינו זנך כדאיתא שם בגמ' הטעם דימצא העבד מרחמים שיפרנסהו א"כ מוכח דלא שייך לא תחנם גבי עבד, ועוד דעבד החייב במצות לא יהא גרוע מגר תושב ובגר תושב כתיב לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה ונלענ"ד לחלק בשלמא מתנת חנם שנותנים שהוא דרך אהבה וחבה וריעות זה אסור דווקא וי"ל הטעם כדי שלא יהא עי"ז התקרבות עמו ללמוד מעשיו וכמו שדרשינן ג"כ מלא תחנם שלא יתן להם חן לשבחו ולספר ממעשיו הטובים וכתב הרמב"ם בפירוש הטעם שלא נלמד ממעשיו כדאיתא ברמב"ם הלכות עכו"ם וחיקותיהם פ"י הל' ד' ועוד דרשינן לא תתן להם חניי' בקרקע והטעם מפורש בתורה לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי אבל אם הוא נותן לו דרך רחמנות כמו שמרחם על הבריות בהמות וחיות זה איננו בכלל לא תחנם לפ"ז אתי שפיר הגמ' שיוכל הרב לומר עשה עמי ואיני זנך מפני שימצא מרחמים שלרחם עליו שרי וי"ל לכן הקשה הרשב"א בדקדוק על הרמב"ן מפסוק לגר אשר בשעריך תתננה שכתוב בפ' ראה ולא הקשה מפסוק הקודם בפ' בהר והחזקת בו גר ותושב וחי עמך שממנו נלמד שמצוה להחזיקו ולהחיותו, שמזה הפסוק לא הי' קשה לו שזה הוא מתורת רחמנות להחזיקו ולהחיותו כדי שלא ירעב וימות ברעב כדכתיב באמת להדיא בקרא וחי עמך אבל מנתינת בשר נבילה שנותן לו במתנה שאכילת בשר איננו הכרח לחיות, מזה הקשה הרשב"א שפיר ומדוקדק קרא זו, ומלשון הרמב"ם הל' מלכים פ"י הל' י"ב וז"ל וכן יראה לי שנוהגין עם גירי תושב בדרך ארץ וגמילות חסדים כישראל שהרי אנו מצווים להחיותם שנאמר לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה עכ"ל ולא מביא הקרא דגר ותושב וחי עמך דמפסוק זה אינו ראיי' די"ל וחזקת וחי עמך מיירי לרחם עליו כדי שלא ימות ברעב ואיננו ראי' מזה לנהוג עמו בד"א וגמילות חסדים כישראל לכן מביא הקרא לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה והא דנקט לחיותם כוונתו להחיותם במתנות וגמילות חסדים להחיותם סובל שני פירושים לחיותו ממש שלא ימות ולחיותו במתנות וגמילות חסדים עיין ביומא דף ע"א. והנה מסוף דברי הרמב"ם שם שכתב אפילו לגוי צוו חכמים לבקר חוליהם וגו' מפני דרכי שלום הרי נאמר טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו ונאמר דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותי' שלום, וקשה לא תחנם שלא יתן לו מתנות חנם הוא דאורייתא האיך התירו דבר זה מפני דרכי שלום כי לפי הנראה בסוגיא פ"ב דע"ז לא התירו מפני דרכי שלום ומשום איבה אלא מה שאסרו חכמים הם אמרו והם אמרו אבל לא אסור דאורייתא, אלא הוא הדבר אשר דברנו שלרחם על חוליהם ועל ענייהם שהוא מצד רחמנות ולא מצד חנינה ואחוה וריעות מותר, וי"ל דלכן מסיים הרמב"ם שם הרי נאמר טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו א"כ מותר מן התורה אבל רק מצד רחמים מותר וראוי לעשות כן אבל חכמים צוו על כך מפני דרכי שלום שהוא מצות חכמים שיעשה כך, אבל באמת הרמב"ם גופה קשה לומר שסבור לחלק בין רחמנות לחנינה שהרי כתב בפ' מהל' עכו"ם הל' א' וז"ל ואסור "לרחם" עליהם שנאמר ולא תחנם לכן אם ראה גוי אובד או טובע בנהר לא יעלנו ראה נטה למות לא יצילנו מוכח להדיא שרחמנות הוא בכלל לא תחנם לפ"ז קשין דברי הרמב"ם אהדדי במה שכתב בסוף הלכות מלכים אשר העתקנו לעיל וצריך ליישב דלא יהיו סותרין אהדדי ומכ"מ פ"י הל' ב' נראה שדוקא בעובד