התעוררות תשובה חלק ב סא

להסביר סברת הואיל ואי בעי מיתשיל עלה, היינו כיון דאי מתשיל עלה ויהי' שלו והוא רשאי ויכול למתשל עלה עי"ז מיקרי מצוי ועבר על בל ימצא מכש"כ בזה שבמחשבה בעלמא יכול לקנות אותו

סימן ל"ח יש לעיין אם מותר להכות את חבירו דרך שחוק כדרך כמה בני אדם שנותנים מכה קטנה על הפנים דרך שחוק, והנה הרמב"ם כ' בפ' א' מהל' גניבה הל' ב' ואסור לגנוב דרך שחוק וכו' שלא ירגיל עצמו בכך, והנה ידוע המכה לרעהו עובר בלא תעשה וחייב מלקות, ויש לומר כמו שאסור לגנוב דרך שחוק כדי שלא ירגיל בכך ה"ה שאסור להכות דרך שחוק שלא ירגיל בכך, אפילו אם מתכוון בזה להראות חבה לחבירו י"ל ג"כ שאסור לפ"מ דמפרש רש"י מס' ב"מ דף ס"א ע"א על מה שאחז"ל שאסור לגנוב ע"מ לשלם כפל שרוצה להנאות ויודע בו שלא יקבל לכן רוצה לגנבו להנאותו על אופן זה נראה אפילו לטובתו אסור, אבל מדברי רש"י סוכה דף מ"ה ע"א על המתני' מיד התנוקות שומטין את לולביהן ואוכלין אתרוגיהן וז"ל ואוכלין אתרוגיהן של תינוקות ואין בדבר לא משום גזל ולא משום דרכי שלום שכך נהגו מחמת שמחה ובתוס' שם בד"ה מיד וז"ל יש ללמוד מכאן דאותן בחורין שרוכבין בסוסין לקראת חתן ונלחמים זה עם זה וקורעין בגדי חבירו ומקלקל סוסו שהן פטורין שכך נהגו מחמת שמחת חתן, נראה כיון שאין בו משום גזל אם עושין מחמת שמחה ה"ה שאין בהם משום לאו דלא יוסיף להכותו אם עושה מחמת שמחה וצריך לומר לפי טעמו של הרמב"ם כדי שלא ירגיל בכך כיון שדבר זה בא בפרקים פעם אחת בשנה משום מצות שמחה ביום הושענא רבא או קרובי החתן ושושביניו עם שמחת חתן לא שייך לחוש שירגיל בכך וצ"ל דרמב"ם סבר דדרשה זו לא תגנובו ע"מ להחזיר או דרך שחוק איננו אפילו אסמכתא רק מדרבנן אסור גזרה משום שלא ירגיל ובאמת לפי הנראה מפשטות הגמ' הוא דאורייתא ממש, וז"ל הגמ' לא תגנובו דכתב רחמנא למה לי פירש"י לילף מרבית ואונאה שהרי מחסרי ממון ומתרץ בגמרא כדתניא לא תגנובו ע"מ למיקט (לצערי') לא תגנבו ע"מ לשלם תשלמי כפל, מוכח דעיקר קרא להכי הוא דאתא והרמב"ם הוסיף ג"כ שאסור לגנוב דרך שחוק ועיין בלח"מ שם פ"א מהלכות גניבה הל' א' שהקשה קושיא זו על הרמב"ם ומסיק דרמב"ם סבר כדברי תוס' דסבר דהאי דרשא אסמכתא הוא, אבל הקשה על זה הלח"מ באמת עיי"ש דלגופי' דאסור לגנוב ממון באמת אין צריך קרא וילפינן מרבית ואונאה, ואי משום דאין מזהירין מן הדין הלא, בלאו"ה אינו חייב מלקות על גניבה כיון דניתן להשבון, א"כ מוכרח דלאו אסמכתא הוא, והנה מדברי תוס' סוכה שם דף מ"ה ע"א ד"ה מיד, וגם ברא"ש שם שמפרשין פירוש אחר במתני' אין שום ראיי' לדברי רש"י שיהא מותר משום שהוא דרך שחוק, וגם הא דאי' באורח חיים סימן תרל"ה בר"י בשם תה"ד שמצא בתשובה שכל מאכל שלוקחין הבחורים זה מזה אפילו שלא ברשות משום שמחת פורים משעת קריאת המגילה עד ליל סעודת פורים שהם ב' לילות ויום א' אין בהם משום גניבה וגזילה ואין להזמנים לב"ד ואין חוששין עליו ובלבד שלא יעשה שלא כהוגן ע"פ שבעה טובי העיר וכן הובא בשו"ע בהג"ה שם וי"ל שסברי כשיטת רש"י דשרי מחמת שמחה ואפילו אם נאמר דסברי כפירוש התוס' דאין ראיי' ממשנה זו מ"מ כיון שהוא ע"פ טובי העיר נתקן יש לומר הפקר ב"ד הפקר כדאי' בחו"מ סי' ב' ועוד שסתמי מחלי זה לזה וניחא להו כיון שמנהגם כן הוא ומשום שלא ירגיל בכך לא שייך בזה כיון שרק פעם אחת בשנה משום מצות שמחת פורים עיין בהג"ה או"ח סי' תרצ"ה ס"ב והנה הפקר ביד הפקר שייך רק בממון ולא בגופו שגוף אדם וצערו אין בכח ב"ד להפקיר רק לפ"מ דמביא המג"א שם בשם אגודה שגם כשמכין זה את זה פטורין ובלבד שלא יתכוונו אין ראיי' שגם בגופו יהא פטור די"ל דבדיעבד פטורין כי על ההכאה כזו איננו כ"כ שבא על ידה לחיוב תשלומין ואולי י"ל שגם בהכאה שצריך לשלם שייך בו הפקר ב"ד הפקר ולכתחלה אסור להכות, אבל ברמב"ם פ"ה מהלכות חובל ומזיק הל' א' וז"ל כל המכה אדם כשר מישראל בין קטן לגדול בין איש בין אשה דרך "בזיון" ה"ז עובר בל"ת עכ"ל מוכח דוקא דרך בזיון אבל לא דרך שחוק, ויש לחלק מלקות אינו חייב אלא דרך בזיון אבל איסור יש ג"כ דרך שחוק. ב) יש לעיין אם זכה לפועל ביומו ע"י אחר שכרו אם קיים בזה ביימו תתן שכרו, וודאי אם