התעוררות תשובה חלק ב נג

דלפת הוא משום זה, שהוא ניכר לצורך שבת, אבל השרויים במים ונאכלים עי"ז כיון שרוב אכילתם בקיץ בפ"ע בלא ללפת בהם לא הוה לפתן ועיי' במג"א סי' תקכ"ז סק"ג דהעלה בפשיטות דכבוש ושהה בתכה כדי שיתננו על האור ויתחיל להרתיח הוה כמבושל היינו בציר וחומץ אם נאכל כך עכ"ל, ועיין במחהש"ק שם, והנה יש לחלק בין דבר שמלפת הפת עצמו, או שבא ללפת דבר שמלפתין בו הפת שטעמא דרש"י שדבר המלפת ניכר שהוא לכבוד שבת ה"ה הני אוגארקעס שאינם נאכלים אלא לטפל לבשר צלוי' פשיטא שניכר שהוא לכבוד שבת, ויש להביא ראיי' שדבר הבא ללפת מאכל שמפלתין בו הלפת יכולין להניחו לע"ת דעיקר טעמו של עירוב שמניח באוכלין דמועיל הוא כדאי' בעירובין דף כ"ו ע"ב בד"ה חוץ מן המים, וז"ל טעמו של עירוב משום דדעתו ודירתו במקום מזונותיו וגו' וכן בעירובי תחומין נעשה כמי ששבת שם וגו' הלכך דבר מזון בעינן עכ"ל וכיון שפסקינן שמערבין בחומץ כדאי' שם דף כ"ט ע"א חומץ כדי לטבל בו א"ר גידל אמר רב כדי לטבל בו מזון שתי סעודות של ירק איכא דאמרי ירק הנאכל לב' סעודות ופירש"י בפת ונקט בשו"ע או"ח סי' שפ"ו ס"ו סתם ובמג"א שם סק"ז נקט להחמיר כלשון ההוא שמחמיר היינו ללפת בו ירק מזון שתי סעודות ולא ירק למזון ש"ס הנאכל עם הפת דשיעורו יותר מזה דאם נאכל הירק עם הפת צריך מעט ירק משאם הי' אוכל מהירק עצמו לבד מזון ש"ס וכיון דחזינן דחשיב כ"כ וסמך דעתו עליו למקנה שביתה מכש"כ שחשוב כמו ללפת כשאר לפת שעושין בו ע"ת משום דניכר שהוא לכבוד שבת מ"מ נראה בזה להחמיר דצריך כזית ממנו הגם ללפת כזית בשר שדי לעירוב תבשילין בכזית א"כ הי' די בדבר מועט מעט מאותן אוגארקעס הכבושים שבאים ללפת את הצלוי שאוכלים עם פת מ"מ צריך להיות דבר חשוב ולכה"פ כזית כדי שיהא נראה וניכר להדיא שבא לכבוד שבת, ויש קצת ראיי' לזה מתוס' עירובין דף כ"ט ע"א ד"ה חומץ כדי לטבל בו וכתבו היינו רביעית ובאמת מדוע דלטבל מזון ב' סעודות של ירק די בפחות מרביעית מכש"כ ללישנא בתרא דצריך רק לירק הנאכל לב' סעודות ללפת ע"כ צריך לומר שצריך עכ"פ להיות דבר חשוב ה"ה נמי דצריך מזה כזית לע"ת היינו כזית שיהא ניכר להדיא לדבר חשוב שבדבר מועט אין נראה וניכר. ונלענ"ד פשוט דבדבר דאסור לאכול מדרבנן אסור להניח בו ע"ת כדפרש"י בביצה דף ט"ז ע"א, אין בו משום בשול נכרי וסומכין עליו משום ע"ת כיון שמותר באכילה וידוע דבישול הנכרי רק מדרבנן אסור, ועוד נלע"ד שאפילו הנאסר רק מחמת חומרא נ"ל דאין מערבין בו כיון דאין יכול לאכול לא הוי תחלת בשולו לזה ועיקר טעמא דעירובא הוא שבבישול תבשיל מעי"ט שסומך עליו לשבת הוה כאלו התחיל לבשל מעי"ט לשבת ומותר לגמור ביו"ט הבישול לצורך שבת לפ"ז בעי תבשיל שיוכל לאכול וכיון שלא נאכל הגם שהוא משום חומרא, אין סומכין משום עירובי תבשילין דלא שייך לומר שהתחיל במאכל זה לבשל לשב' וראיי' לדבר כי מפני טעם זה אין מניחין על מי שהוא דר חוץ לתחום עירובי תבשילין ותחומין רק מדרבנן כיון דאינו יכול לבא לאכול ממנו כדאי' ברשב"א. ואיידי אכתוב מה שנלענ"ד ליישב שיטת ר"א המובא במרדכי דמבשל ביו"ט "לחבירו" אפילו בשוגג אסור דלגבי יו"ט החמירו אבל מסוגיא לא משמע הכי רק דמבשל במזיד הוא בעיא דלא אפשיטא ובשוגג וודאי שרי ואזלינן לקולא ויש לדחוק ולפרש הסוגיא גם אליבי' והעיקר נראה דמסיק הגמ' איסורא דשבת שאני פי' וחמיר וקשה הא ר' נחמן נקיט איפכא בסברתי דיו"ט משום דקיל אתי לזלזלו ביה החמירו בו לעיל דף ב' ע"ב וצ"ל באמת הסוגיא לא אזיל אליבי' דרב נחמן רק אליבא דשאר אמוראי ולר' נחמן באמת אסור ביו"ט יותר משבת וכיון דפסק גבי מוקצה כר"נ ה"ה הכי לחומרא. והנה בביצה דף ט"ו ע"ב אי' ותנא מייתי לה מהכא אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו מכאן אמר ר"א אין אופין אלא על האפוי ואין מבשלין אלא על המבושל מכאן סמכו חכמים לע"ת מן התורה ופירש"י ז"ל הוה לי' למכתב היום תאפו ותבשלו אלא רמז הוא שיש לך יום ששי שאין אופין לצורך מחר עכ"ל נראה בעליל שמפרש רש"י דיום ששי קאי על יו"ט ולעיל דף ב' ע"ב מפרש רש"י בד"ה והכינו, בתוך הדבור וכתיב ביום הששי וסתם ששי חול הוא, וי"ל דלעיל למד מקרא זה איסור הכנה מדאורייתא שנאמר והי' ביום הששי והכינו, את ומוקי לה ביו"ט שחל להיות בערב השבת וזה קאי דוקא אליבא דב"ה דאמר לא תאכל ומפרש רבה משום