התעוררות תשובה חלק ב נא

וטור בזה ג"כ אין אומרים עלינו אחר המנחה והמנהג הוא ע"פ דברי תוס' ברכות דף כ"ו בד"ה יעקב תיקן שהכריעו התוס' שיש להתפלל מעריב דוקא ביום (וכן שמעתי שיש בתקוני זוהר) וכיון דתפלות אבות תקנום ותפלת ערבית הוא כנגד אברים ופדרים של תמיד בין הערבים הגם שמותר להקריבם כל הלילה מ"מ חביבה מצוה בשעתה להקריבם ביום והקרבתן ביום דוחה שבת כדאי' במס' מנחות דף ע"ב ממילא מנחה ומעריב אגודים יחד לכן אין אומרים עלינו וכמו שהובא במג"א שם בשם ת"י שאין אומרים במנחה עלינו ומזה תדון שאפילו מנהג קל שבקלים שנהגו אבותינו יש לו טעם כמוס ויסודתו בהררי קודש. סימן ל' שאלה לפ"מ דפסקינן ביו"ד סי' ל"ו ריאה דאגליד כאהינא סומקא כשירה וצריכה בדיקה והקיל הש"ך ורבותינו האחרונים ז"ל דגם לדידן סמכינן אבדיקה זו אם נאבדה בלא בדיקה אם שרי או לא. תשובה הנה הרא"ש כתב בחולין פ' א"ט ריאה דאגליד כאהינא סומקא כתב בה"ג והוא דלא מפקי זיקא מתוך לשונו משמע דבעיא בדיקה אע"פ שאין לשון התלמוד משמע כדבריו דלשון כשר משמע אף בלא בדיקה, ומיהו מסתבר כדבריו כיון שנשתנית מברייתה וקרום התחתון דק צריך נפיחה שמא ניקב עכ"ל, והנה אי סברת הרא"ש דשכיח בזה שינקב התחתון והוי מעוט המצוי וצריך בדיקה יש לדמותו להא דאי' בסי' פ"ד ס"ט וז"ל עבר ובישל תוך י"ב חודש בלא בדיקה אם יכול לבדוק בודק ואם לאו מותר ובש"ך שם סקכ"ט בשם הרשב"א דמדמה לבא זאב ונטל בני מעיים של בהמה דמעמידין אותו בחזקת היתר עכ"ל כיון שלא הוחזק בתולעים רק הוה מעוט ושכיח עיי"ש סקכ"ח ה"ה ה"נ דכשר ואין לדמות זה לנאבדה הריאה לדידן דאסרינן אותה דטעמא הוא כמבואר בש"ך סי' ל"ח סקמ"ב וז"ל אכן דמחמירין בנאבדה הריאה וכו' וכיון דלא עביד כתקון דרבנן אסורה אפילו בדיעבד כי לא הוי מקיים תקנתא דרבנן אם יתירו אותו בדיעבד אבל כשאחד אומר נבדקה כהוגן וכשירה היתה ואחד אומר טריפה כיון שבין כך ובין כך נבדקה הריאה ונעשה תקון חכמים כ"ע מודים שנשחטה בחזקת היתר גמור עומדת עכ"ל וכוונת הש"ך הגם שנאבדה הריאה בלי ידיעה בשוגג, אעפ"כ אסורה הבהמה משום דלא נעשה בה תקון חז"ל לבדוק הריאה כמוכח מדבריו ועוד הרי הש"ך לעיל כתב בסק"ו דאם השליכה ואבדה במזיד נראה לכ"ע דדינה כמו ביטול במזיד אסור דדבריהם עכ"ל היינו דגם המחבר שפסק להתיר נאבדה הריאה מודה אם השליכה במזיד שאסורה וה"ה כאן באגליד כיון שקיימו עיקר תקנת חכמים שבדקו הריאה רק מצאו אותה נגלד כשירה בנאבדה רק הא דצריך בדיקה בנגלד לא הי' תקנת חז"ל בפירוש על זה אלא דצריכין לבדקה כמו בכל איסורין במעוט המצוי אבל י"ל טעמו דהרא"ש דשכיח הרבה בנגלד שינקב התחתון לפי סברת הש"ך בנגלד דאם הוא נקובה הי' מפקא זיקא הרבה דנקב הי' גדול לכן אמר דאנן בקיאין בבדיקה זו וכיון דשכיח הרבה צריכין לבדקה מצד ספק ולא רק משום מעוט המצוי ובנאבדה אסורה כן מורה לשון ה"ג והוא דלא מפקא זיקא היינו שידעינן בבירור דלא מפקא זיקא א"כ הבדיקה לקולא ואסורה בלי בדיקה משא"כ אם הי' הבדיקה מצד חומרא היתה מותרת. ב) נלעג"ד לפרש הא דמביא הד"מ בסי' ל"ה סק"ב שמשמע מדברי המהרי"ו שאם ראשו של היתרת נוטה לצד קמא דיש להכשיר אפילו לרבותינו דאוסרים יתרת מקמא יש להכשיר בכה"ג נ"ל לפרש שיטתו ופירושו הי' כן בגמ' ולפרש מקור דין זה של מהרי"ו דהא דיתרת בדרי דאונא איננה כשרה אלא אי נוטה לצד קמא אבל אי נוטה לצד גבה אסורה דהנה הרי"ף גרס מיד אחר הא דמתירין יתרת וה"מ דקיימי בדרא דאונא וה"מ מקמה ופירושה ביתרת דקיימא בדרי דאונא דוקא אי נופחין אותה ונוטה למקמא אבל אי נוטה לגבה טריפה ג) ואיידי אפרש מה שנ"ל ברש"י דלכאורה קשה דבר זה להבין דזה לשונו של רש"י, י"א שאם חסרו אונות הימין מצרפין וורדא בהדי' הואיל ויתרת הוא וכו' ואין הדבר נראה בעיני דהואיל ולא קיימי בדרא דידהו יתרת הוא, ואותו הראויות להיות, חסירות והוה כחליף וטריפה עכ"ל דמאי רצה רש"י דחליף וטריפה הלא חסרת אונא הוא ומשום כך טריפה וי"ל דלפי הסברא דכיון דאי ליתא לוורדא כלל פשר לרש"י א"כ מסתברא דאונא זו החסירה זו היא הוורדא שעלתה