התעוררות תשובה חלק ב מב

אין מוציאין משמע להרוחה ולהנאה בעלמא, אבל לסחורה לא קתני בהדיא דאסור, לכן י"ל דשרי, אבל זה אינו דהא דברים שיש בהם חיי נפש, בלאו"ה אסור להשתכר בהם אפילו בארץ ישראל גופא, ויש לחלק קצת יען שעי"ז שירוויחו בהם ע"י השתכר בחיי נפש, יוגרע לבני ישראל יושבי ארץ ישראל האחרים שמוכרחים לקנות מהם משא"כ אם מוכרם להשתכר לאנשי חו"ל ירויחו רק בני ארץ ישראל לבדם בהם (המשתכרים בהם)

והנה בני הרב מהו"ר משה נ"י אמר אם מתחלה מייסדים אותו אדעתא דהכי להוציא דובשם לחו"ל ואם יאסרו אותו לא ייסדו אותו, ממילא יש להתיר, דבלאו הכי, לא יהא להם כלל, ובפרט לא כל הדבש יומכר לחו"ל, וישאר חלק ממנו בארץ גם כן וירויחו עי"ז בארץ עוד כמובן, ודברי טעם המה. אבל ברוב הימים כאשר יהי' לחלוטין לבני ארץ ישראל כי כן התקנה ביניהם שישלמו בכל שנה מריוח הבא להם לאותן שנותנים להם מעות לייסדם מסחר הדבש הזה על נחילות דבורים ואחר שנים ששלמו תשלם החוב שייך להקונים הנחילים לגמרי אז יש סברא לאסור כיון שכבר שייך להם הכל כל זה, ויש להביא ראיי' מירושלמי פ"ג דסנהדרין שהובא ברבותינו זצ"ל שאם כתב ספרים בא"י שאסור להוציאם לחו"ל אבל אם מתחלה כתבם והכניסם ע"מ להוציא שרי, והנה נחזי מעיקרא אם דבש בכלל חיי נפש הוא, הנה לסברת הב"י פשיטא שבכלל חיי נפש הוא, אבל הב"ח חולק וסובר כסברת הטור דאפילו ביצים אינם כ"כ בכלל חיי נפש, מכש"כ שאר דברים, וצריך באור וישוב הלא דברי טעם המה סברת הב"י, ועוד קשה לב"ח וכי שמנים יהי' יותר חיי נפש מביצים, ונ"ל להסביר שידוע שבארץ ישראל אין שכיח שומן עופות כמו בחו"ל, וכל מאכלם המה משמינים בשמנים מפרחי אילנות וזרע הארץ ושמן זית, וידוע מה שדרשו חז"ל על פסוק ואכלתם לחמכם במצור ובמצוק ברעב ובצמא "ובחסר כל", בלא רבב ובלא שומן, נראה שקללה הוא לאכול מאכל בלא הטעמת שמן כי אין לו טעם וחיך אוכל יטעם לכן הוה שמנים חיי "נפש" וכיון דבשו"ע נקטו סתמא חיי נפש ויש לדון שדבש איננו חיי נפש, ועוד סברות אחרות הי' מקום להקל, והנה דבר זה ניתן לרבותינו הגאונים נ"י לדון בדבר, ובפרט כי דבר מצוה הוא להחזיק העניים והרחמן יטעימינו מצוף דבש התורה ככתוב ומתוקים מדבש ונופת צופים לטוב אמן

והנה חוץ מטעם שכתבנו שאסור לגרום טומאה לפירות א"י להוציאם לחו"ל יש לומר דמזה הטעם הרא"ש והטו"ר אינם מביאים הלכה זו דבזמנינו אין ארץ ישראל בטהרה ומותר לכהן לילך לארץ העמים כדאי' ביו"ד סי' שס"ט בש"ך סק"ב ובטו"ז סק"ד שם ובב"ח, עוד יש לומר טעם כמו שאסור ללוש עיסה בכיון פחות משעור חלה כדי לפטור עצמו מן החלה ה"ה שאסור להוציא פירות אלו לחו"ל כי עי"ז יפטרו מתרומות ומעשרות, כי פירות א"י שמוציאים לחו"ל פטורים מן המעשר כדאי' להלכה בשו"ע יו"ד הלכות תרומות ומעשרות סימן של"א סעיף י"ב ואולי מפני זה הטעם נקט אפילו לסוריא דחייב בתרומה ומעשר לכל הפחות מדרבנן ג"כ אסור להוציא דפוטר ממצוה מה"ת, אבל כבר כתבנו דלהרמב"ם דפסק מאפרכיא לאפרכיא בא"י גופה אסור ליתנהו לכל הני טעמא, וע"כ הטעם משום ישוב א"י כדאי' בסמ"ע, ודוקא אלו שיש בהם חיי נפש, א"כ יש סברא להתיר אם יש להם חיי נפש יותר אם יסחרו בה בחו"ל אבל לשו"ע דנקט סתם רק לחו"ל ולא כתב מאפרכיא בא"י גופה דאסיר יש לומר הטטעמים מה שכתבנו ממילא אסור להוציאם אבל הטעם שכתבו מפני שיש בהם "חיי נפש" משמע עיקר טעם משום ישוב ארץ ישראל ולא משום גרם טומאה) וי"ל לדידן דמוחזקים אנו לטמאי מתים וכבר נטמאו יינות ושמנים בנגעם בהם וסלתות נוכשרו ע"י לתיתה תחלה וכבר קבלו טומאה אין אסור להוציאם לטעם משום גרם טומאה, ואולי נקט הברייתא לדוגמא כגון יינות שמנים וסלתות דיין ושמן בעצמו הוא מקבל טומאה בנגעם בהם וסולת נעשה ע"י שרוחצים החיטים והוכשרו ע"י הרחיצה לקבל טומאה, דידוע שסולת נעשה רק ע"י רחיצת החיטים קודם הטחינה דה"ה כל פירות שידועים להם ששייך בהם טומאה דנכשרו כבר, או אין צריכים הכשר לקבל טומאה אלו אסורי' כמו אלו שלשה וכיון שאין אנו יודעים טעם ברור של הדבר אין להקל מ"מ מסתבר מדנקט הטעם משום חיי נפש א"כ עיקר הטעם משום חיי נפשות לבני א"י שיהא להם הכל ברווחה ובזול, והנה ממתני' סוף פ' וי"ו דשביעית דתנן אין מוציאין שמן שריפה לחו"ל הוא שמן תרומה שנטמאת, וקשה הא בלאו הכי כל השנים אסור להוציא שמן ופירות לחו"ל משום חיי נפש וכש"כ בשביעית