התעוררות תשובה חלק ב מא

איסור אף באכילתו והוה מצוה הבאה בעבירה ולא יצא, הגם שהוא עבירה דרבנן אעפ"כ לא יצא מה"ת, ויש ראיי' לזה מדברי רש"י פסחים דף ל"ה ע"ב בד"ה במאי דלא חזי לי' שכתב דהמקשן סבר דלא יצא בדמאי משום דהוה מצוה הבאה בעבירה, וסתמא דמתני' קאי שם שלא יצא מה"ת

ועי"ל למשל מי שיושב בבית ואומרים לו שבדבר זה אתה עושה איסור אם אתה יושב בבית זה אפילו אם אינו רק איסור דרבנן, כגון שרואה בשבת שפסולה המזוזה, או שניטל ממנו צריך לילך בחדר אחר, והנה אם יושב בסוכה ואוכל ושולחנו בתוך הבית הוא עושה איסור מדרבנן בזה ואילו איתרמי' לי דבר כזה בחדרו הי' יוצא ממנו שלא לעשות איסור, וכיון דכתיב תשבו כעין תדורו א"כ מה"ת אינו יוצא בסוכה זו אם שולחנו בתוך הבית דלא הוה כעין תדורו כמובן

והיה נלענ"ד לדקדק מהא דתנן מי שהי' ראשו ורובו בסוכה ושולחנו בתוך הבית דוקא אם הי' הסוכה סמוך לחדרו אז יש לחוש לאמשוכי אם השולחן בתוך החדר שיוגרר אחר שולחנו, כי אין לו היכר שיזכיר אותו אבל אם שולחנו עומד בחוץ תחת אויר השמים אזי יש לו היכר ע"י גפופי הסוכה וכדאי' ברש"י ותוס' סוכה דף מ"ג ע"א לסוף ד"ה ויעבירנו וז"ל ואי נמי מר"ה לר"ה איכא היכירא וליכא למגזר, וכן הוא בתוס' ר"ה דף כ"ט ע"ב בתוס' ד"ה שמא יטלנו, אבל באמת ברמב"ם אי' וז"ל מי שהי' ראשו ורובו בסוכה ושולחנו בתוך ביתו או "חוץ לסוכה" ואוכל הרי זה אסור וגו' גזירה שמא ימשך אחר שולחנו (הל' סוכה פ"ו ח') נראה בעליל שאיננו סובר חילוק זה שיש לו היכירא מרה"י לר"ה כסברת רש"י ותוס' שמשום זה לא גזרו שמא יוציאנו רק שמא יעבירנו ובאמת הרמב"ם לשיטתו שכתב בפ' שני מהל' שופר הל' ו' שבשבת אין תוקעין שמא יטלנו וגו' ויעבירנו ארבע אמות או מוציאו מרשות לרשות" נראה בעליל שהרמב"ם לא מחלק לומר שיש היכר מרה"י לרה"י ושפיר כתב בסוכה חוץ לסוכה והטור נקט בלשונו ושולחנו חוצה לה, וכן הוא בשו"ע סי' תרל"ד נקט ג"כ ושולחנו חוצה לה, ובפסקי הרא"ש כתב לשון ושולחנו בתוך הבית וכן הוא לשון פסקי התוס', א"כ כיון שכמה ראשונים בלאו"ה סוברים דבסוכה גדולה פסקינן כבית הלל דמותר א"כ בשולחנו לחוץ, ולא לתוך הבית הי' מקום להקל ולהלכתא אין לזוז מפסק השו"ע שגם בגדולה וחוצה לה אסור

ב) נ"ל דאם היושב בסוכה איננו מצטער רק אחר מצטער בעדו כגון שאביו דואג ואין לו ישוב הדעת אולי יקרר בנו מחמת הצינה פטור דלא הוה תשבו כעין תדורו דגם מביתו הי' יוצא באופן בזה

סימן כ"ב

שאלה אם מותר ליסד נחילי דבורים הרבה בא"י כדי להרבות דבש על מנת למכרו בחוצה לארץ משום פרנסת ארץ ישראל

תשובה בשו"ע חו"מ סי' רל"א סכ"ו אי' אין מוציאין פירות שיש בהן חיי נפש לחוצה לארץ ועל פי פשטות פסק השו"ע אסור, אבל יש לעיין טעמא דמלתא ע"פ אין הטעם משום קדושת ארץ ישראל שהיא על פירותיה, להוציאם לארץ העמים שאוירה וגושה טמאה, דאם כן למה דוקא פירות שיש בהם חיי נפש אסורים ולא האחרים ולדברי ב"י שם שכל שהוא מאכיל אדם הוא בכלל חיי נפש אתי שפיר קצת דאין בשאר דברים קדושה כמו פירות שמוציאה ארץ הקדושה כדי לחוש שלא יטמאו בארץ העמים. ובפרט לב"י שאפילו כמון ופלפלין אסור, אתי שפיר אבל ברמב"ם אי' בפירוש שכמון ופלפלין מותר להוציא מארץ לחו"ל, כדאי' שם סוף הל' ז' וכמון ופלפלין אין מקבלין טומאה כדאי' ברמב"ם הלכות טומאת אוכלן פ' א' הל' וי"ו שכל דבר שאינו נאכל רק מפני ריח וטעם, אינו מקבל טומאה (ותמוה למה לא חשיב שם גם כן כמון כמו שחשב פלפלין ושאר דברים), ועוד על כרחך אין זה הטעם משום קדושת א"י דהא פסקינן כתנא קמא דאפי' מאפרכיא לאפרכיא בארץ ישראל גופא אסור, כמבואר להדיא ברמב"ם פ' י"ד מהל' מכירה הל' ח' (הגם שבשו"ע איננו מביא לפסק הא דמאפרכיא וא"כ אין ראיי' מזה) וע"כ הטעם משום ישוב ארץ ישראל, וכדאי' בסמ"ע שם ס"ק מ"ד והיינו שיהא בריוח ובזול ומצוי להם בהרווחה. והנה אם המה סוחרים באלו כדי להרוויח להמציא להם ע"י ריוח זה דברים שיש בהם חיי נפש יותר מיינות ושמנים וסלתות. הי' מקום לומר שמותר זיל בתר טעמא משום חיי נפש, מזה יש להם חיי נפש יותר, וכן יש לדקדק מדקתני סתם