התעוררות תשובה חלק ב לז

כיון שמחוייבים להדליק בכל שבתות השנה א"כ לא פליג רבנן וחייבים גם בשבת זו להדליק) לכן נראה העיקר, שבאמת מעיקר הדין היינו מחוייבים ביוכ"פ כמו בכל יו"ט ושבת רק טעם שפטרו חכמים ביוכ"פ הוא משום חשש גזירת אסור שלא יראה אשתו וכו' כמבואר בירושלמי פסחים פ"ד וכיון שאם חל יוכ"פ בשבת חייבים להדליק מצד שבת, ונדחה בע"כ אותו חשש שמא יראה אשתו וכו', א"כ מחוייב מצד יוכ"פ ג"כ להדליק מצד עיקר הלכה כמו בשאר יו"ט (ויש לחלק קצת כיון שלא תקנו מעיקרא ליוכ"פ, ה"ה אם חל בשבת פטור מצד יוכ"פ ולפ"ז אפילו במקום שלא נהגו להדליק ביוכ"פ אם חל בשבת שצריכין בלא"ה להדליק משום שבת, צריכין להדליק ג"כ מצד יוכ"פ וזה שכתב הרמ"א על דברי המחבר וז"ל מקום שנהגו שלא להדליק אין מדליקין, ואם חל בשבת חייבים הכל להדליק כתב הג"ה ומברכים להדליק נר של שבת ויוכ"פ דהיינו אע"פ שבכל יוכ"פ אין מדליקין (במקום שנהגו שלא להדליק) ואין מברכין מ"מ אם חל בשבת חייבים גם מציוכ"פ להדליק ולברך. ב) נלע"ד ליישב מה שקשה על הגמרא והובא בשו"ע סי' תרי"א ס"ב שעיקר הלכה מותר לקנב ירק ולפצוע אגוזים ביוכ"פ מן המנחה ולמעלה כשחול בחול אם גם שכל הטעמים שפירשו הפוסקים למה שרי מ"מ קשה הלא הוא מכין מיו"ט לחול בשלמא לאותו שיטות שבנקיבת ירק יש איסור משום בורר שהוא רק איסור דרבנן לפ"מ שמובא בה"ה, הובא שם במג"א סקי"ב יש לומר כיון שהתירו איסור שבות בורר, משום עגמת נפש התירו ג"כ איסור הכנה אבל לפי שאר הפירושים שפירשו לנתוק העלים מן הקלחים כדי להשוותם שיהיו מוכנים לחתכם א"כ לא התירו שום אסור שבות א"כ למה התירו הכנה מיו"ט לחול, ויש ליישב לא מבעיא להמפרשים שהתירו משום עגמת נפש היינו שהוא רעב מן המנחה ולמעלה הרבה, ורואה ועוסק במאכלים ומתאוה לאכול יותר ואעפ"כ אינו אוכל זהו עינוי נפש א"כ אין תכליתו לצורך חול, אלא לצורך השעה שמקיים בעגמתו עינוי נפשו אפילו לפירוש הר"ן שכתב שהתירו כדי שלא יצטרך לתקן הכל בערב ותהא נפשו עגומה עליו ג"כ הוא לצורך יוכ"פ עצמו, לצורך שעה שלא יהא עתה ביוכ"פ מן והמנחה ולמעלה נפשו עגומה עליו. והנה יש ליישב ולפרש הרמב"ם שלא יהא קשה עליו קושית הרב המגיד ז"ל שאסור משום בורר וז"ל הרמב"ם ומאי הוא הקנוב שיסיר העלים המעופשים ויקצץ השאר ויתקן אותו לאכילה עכ"ל פירושו שיסיר העלים המעופשים אבל לא לחתכם מהקלח רק להסירו לצד אחד ולקצץ השאר היינו הטובים לקצץ מהמעופשים וחתיכות חתיכות גדולות ואתי הכל שפיר והוא אוכל מתוך הפסולת סמוך לסעודה שאוכל מיד בערב. סימן י"ח בכסף משנה פ"ד מהל' יוכ"פ מביא הקושיא שהקשה השואל הובא בשו"ת רשב"א סי' שפ"ח על הרמב"ם שתפס החבל בשני ראשים, שפסק כר' אליעזר שכשנתן הכה"ג הזיות על קרנות מזבח הזהב בתערובת דם הפר ודם השעיר, שבמקומו הוא עומד, כלומר שאינו צריך הקפת רגל, והא דקאמר הש"ס שעל כולם הוא נותן ממטה למעלה אדר"מ קאי דלא מצריך הקפה ברגל אלא ביד, ונמצא שבשלש הזיות שבשלש קרנות שפסק שצריך הקפה ברגל ובכל זאת פסק שעל כולם הוא נותן וכו', ואחר שהוא מסבב הקרנות ברגל מה הפרש בין זו לזו והם כולן סמוכות לו עכ"ל, אבל לענ"ד הר"מ ז"ל כתב וז"ל והוא מסבב והולך ולא כתב והולך ומסבב לכן לשון והולך הכוונה שעושה, ועושה השלשה הזאות האחרות על הקרנות, וכן מצינו לשון חז"ל ר"פ ערבי פסחים ר"י אומר אוכל והולך עד שתחשך וכי יש לפרש שהולך ברגלים (בתמי') אלא הכוונה שאוכל עוד ואינו מפסיק והולך כדברי חז"ל לשון מושאל כמו שמי שהולך שמוסיף לילך לדרכו, וכן מי שמוסיף לעשות דבר שעושין עד עתה מיקרי הולך ופירושו פה שעושה אותם תיכף ומיד על סביבות הקרנות. מאז הי' קשה לי לפי דברי הריטב"א הובא בכ"מ פ"ד מהל' יוכ"פ וז"ל כתב הריטב"א בשם הרמב"ם דמדאורייתא אין חובה לכה"ג אלא בעבודת היום ממש, אבל תמידין ועבודות של כל יום כשרות בכהן הדיוט, אלא המצוה בכה"ג עכ"לי א"כ לדבריו, הלא גמירא ארבעה טבילות בקודש ואחת בתחילה בחול הלכה למשה מסיני ומשום זה הוכרחו חז"ל לומר שפסוק זה ובא אהרן אל אוהל מועד ופשט, את בגדי הבד וגו' כתוב שלא על הסדר כדי שיתקיים כל טבילות